התמונה האחרונה של סמל דן פיליפ

נורית פיליפ, אלמנתו של סמל דן פיליפ, שנפל במלחמת לבנון הראשונה, ביום 25.10.83:

"זה התצלום האחרון של דני, לוחם חי"ר. מצאתי את התצלום הזה אחרי מותו, בתוך מצלמה שהוא לקח איתו למלחמה. דני היה איש קול בטלוויזיה וצלם עיתונות. הוא צילם את חבריו ליחידה, ואני איתרתי את כל המצולמים ונתתי להם את התמונות. אחד מהם היה זה שצילם את דני, יום לפני שנהרג בקרב עם מארב מחבלים.

"הייתי אז בת 25, והוא בן 26 וחצי, בן יחיד לניצולי שואה. בתנו שרה הייתה בת שלוש והיום היא יותר מבוגרת מאביה. דני היה אהבה של פעם בחיים. הכרנו כששירתנו בבסיסים סמוכים, ורק התחלנו אז את החיים. הכול נראה כל כך מבטיח. מאז מותו שום דבר בחיי כבר לא מובן מאליו.

"יום לפני שדני נהרג שלחתי לו ביפר לבוא הביתה, כי הייתה לי הפלה טבעית. הוא כבר היה אז שלושה שבועות במילואים. ממרחק הזמן, היום הזה, שבו בא, נראה כמו יום של מישהו שידע כי הוא עומד לסיים את חייו. הוא ניצל אותו עד תום: הלך למנהל החשבונות, הגדיל את ביטוח החיים, אסף חובות מאנשים, נפגש עם חברים שלא ראה הרבה זמן ואפילו הסתפר, וכל הזמן הזה הוא היה צמוד אליי ואל הילדה ולא נתן לנו לעזוב אותו אפילו לשנייה. למחרת בשמונה בבוקר הוא יצא מהבית, ובשעה חמש וחצי הודיעו בחדשות ששני חיילים נהרגו. הייתי בעבודה וחשבתי לעצמי: 'עוד שתי משפחות אומללות'. לא ידעתי כי מתכוונים אליי.

למשפחות שכולות רבות זוכרות את טראומת הדפיקה בדלת, כשבאים להודיע להן. לי אין. הם חיכו לי בבית. התקרבתי לדלת, ושלושה קצינים פתחו אותה ודחפו לי כדור לפה. ירקתי אותו. ידעתי שיש לי ילדה, הורים, חמים, ואמרתי להם שאני צריכה לתפקד. קראתי לילדה ואמרתי: 'איטוש, זה היה הכינוי שלה, אין לנו אבא יותר. רק כשראיתי את אמי, נשברתי ופרצתי בבכי נורא.

"היה לי חשוב לראות את דני בפעם האחרונה, אבל אמרו לי שלא כדאי. בשלב מסוים שלפתי אקדח ואמרתי שהלילה אני אראה את דני שלי ויהי מה. אחר כך הבטחתי שלא אשתולל ונסעתי עם חמי לחדר המתים. דני שכב, לבוש מדים, כאילו הוא ישן, עם חור ברקה. יצאתי החוצה והתמוטטתי. אם לא בתנו, הייתי מתה באותו זמן. בזכותה החלטתי שאחיה.

"את שרה, כיום אדריכלית, נשואה, לא גידלתי עם תסמונת הילדה היתומה. רחמים זה בעיניי מילה מתנשאת. רק הקדוש ברוך הוא יכול לרחם. כמה שנים אחרי מותו של דני הכרתי את בן זוגי, כרמל אברהם, אחד מחמשת ניצולי הצוללת 'דקר' שברגע האחרון הועברו לצוללת אחרת. הבן שלנו, בן 22, משרת בצוללות ואני אופטימית חסרת תקנה".

התמונה האחרונה של רס"ר רענן שוהם

חנן בזק, חבר הטוב של רס"ן רענן שוהם שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, ביום 18.06.82:

"התצלום הזה נעשה בימי ההכנה למבצע שלום הגליל. היינו לפני תרגיל, החברים הכי טובים, שאף פעם אינם נפרדים. מישהו תפס אותנו בשטח וצילם, והתצלום הגיע אליי ואל אלמנתו נאווה, כיום יו"ר ארגון אלמנות צה"ל, רק אחרי מותו של רענן. בכל פעם שאני מסתכל בתמונה אני חש געגועים אדירים לחבר שלי, שלא דיבר הרבה והיה יפה כמו פול ניומן, איש עם יופי חיצוני ופנימי.

"רענן ואני הכרנו בבקו"ם ביום הגיוס בנובמבר 1969, שני נערים בני 18, שבאו חדורי מוטיבציה להתנדב לצנחנים. שנינו נקלטנו בגדוד 890, ומאז לא נפרדו דרכינו, גם בסדיר וגם בשירות המילואים. זו הייתה חברות אמיתית, חברות של דאגה, חברות בין שתי המשפחות, והיו גם תקופות שהיינו יחד יותר מאשר עם המשפחות. חווינו יחד את כל המסלולים, סיימנו יחד קורס מ"כים והמשכנו לקורס קצינים, עסקנו יחד בהדרכה, ובהמשך שירתנו במחלקות שונות ובפלוגות שונות, אבל תמיד זה לצד זה. משנינו ביקשו לחתום קבע ולא הסכמנו, ושנינו השתחררנו בנובמבר 1972 נלחמנו אחר כך במלחמת יום כיפור.

"במלחמת שלום הגליל היינו בציר הגזרה המזרחית, מסופחים לחטיבה 7. עברנו את המלחמה בשלום, ולאחר חודש, כשהגיע הזמן לצאת, רענן שאל אותי: 'מי יוצא מחר משנינו?' עניתי לו: 'קודם תכבוש את הגבעה'. רענן יצא לשפר עמדות, וחוליה סורית, ששמעה רעשים, פתחה באש לכיוונם. הקשר שלו נפצע והוא חטף פגיעה ישירה. בלילה הזעיקו אותי לחלץ את גופתו.

"זה היה קשה מאוד. רענן היה עטוף בשמיכה ואני פתחתי את הכיסוי ונפרדתי ממנו בפעם האחרונה. אחר כך החלפתי אותו בתפקיד, ואחרי כמה שעות נפצעתי גם אני. בסופו של דבר, הסמג"ד חילץ את הפלוגה. "במשך כל השנים שמרתי על קשר עם נאווה, אלמנתו של רענן, ולימים הכרתי לה את יעקב סולן, שהיה חברה לחיים".

התמונה האחרונה של סמל אלעד רם

גלית רם, אלמנתו של סמל אלעד רם, שנהרג ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, ביום: 13.08.2006:

"תמונה הזו של אלעד עם בתנו התינוקת אלה צולמה בחתונה של אחי, חמישה ימים לפני שאלעד נהרג. אלעד, מהנדס אזרחי בחברת פיקוח, היה סמל מחלקה ביחידת הסיור של חטיבת כרמלי. הוא היה כבר שבועיים במילואים כשאחי אורי התחתן בט"ו באב, חג האהבה, והיה לי ברור שלא יוכל להגיע מלבנון. עמדתי עם הוריי מתחת לחופה, חמי וחמותי היו באולם עם אלה הקטנה, ופתאום ראיתי אותו מגיע מולי כשעל כתפיו הילדה. זו הייתה הפתעה מדהימה. הוא הסיר את החולצה של המדים, נשאר בטי שירט לבנה, והילדה לא ירדה מכתפיו במשך כל הערב ההוא. היא פשוט צעקה מרוב אושר. הערב היה קסום, רקדנו, השתוללנו, אלעד היה כל כך שמח. בסיום החתונה אביו ואני לקחנו אותו ליישוב שלומי, ומשם הוא המשיך ליחידה שלו.

"הכרנו בחתונה של חברים לפני עשור. נישאנו כעבור שנתיים, והכול נראה ורוד ומבטיח. הספקנו להיות רק שש שנים יחד. ביום האחרון של המלחמה, רגע לפני הפסקת האש, אמרתי לאמי שיש לי הרגשה רעה. בבוקר אלעד עוד העביר לי אס־אם־אס. את התשובה שלי הוא כבר לא קיבל. הוא נהרג בשעה 12 וחצי, בזמן חילוץ פצועים, יחד עם מפקדו אליאל בן יהודה. החיזבאללה זיהה אותם, שיגר לעברם שני טילים, והם נהרגו במקום. אחרי מותם הם קיבלו צל"ש אלוף הפיקוד.

"רציתי להיפרד ממנו בפעם האחרונה, אבל הייתה לו פגיעת ראש קשה. המחשבה שלא נפרדתי מבעלי המת השאירה בתוכי ריקנות אינסופית. אלעד נהרג שבוע לפני יום הולדתו ה-31. קמנו מהשבעה ביום ההולדת שלו. מיום שנהרג לא חזרתי לבית שלנו בקריות, עברתי לחיפה להתגורר ליד ההורים שלי ושלו, ואני מקבלת מכולם תמיכה רבה.

"עברו ארבע שנים מאז. אלה, שאביה לא זכה לראות אותה עושה אפילו צעדים ראשונים, כבר בגן חובה. היא יודעת מי אבא שלה ומה קרה, ועדיין, כשהיא שואלת עליו, הכול מטלטל אותי".

אלה: "הרבה פעמים אני מתגעגעת אליו מאוד ואמא אומרת לי שהכול יהיה בסדר. הוא היה לוקח אותי על אופניים והיה שר לי שירים ואני הייתי נרדמת עליו. אני מסתכלת על התמונות. אני יודעת שאבא שלי היה גיבור ואמא אומרת שהוא הכוכב ששומר עליי".

התמונה האחרונה של סרן רמי ולד

אלון ולד, בנו של סרן רמי ולד, שנפל במלחמת ששת הימים, ביום: 6.6.67:

"התצלום שלי, ילד בן 11 חודשים עם אבא שהוא לא מכיר, צולם בביקור האחרון של אבי בבית, בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. אבא, קצין צנחנים, שירת כקצין חבלה בחטיבה 55. הוא יצא למילואים ואמא נסעה איתי לבית הוריה בראשון לציון. סיפרו לי כי בשלב מסוים הוא הגיע לבית סבא וסבתא, ז'לוב ענק שאף אחד לא יכול עליו, לבוש מדים מנומרים, שהה איתנו זמן קצר, לקח אותי על הידיים, ולפני שעזב, מסר אותי לסבי ואמר לו: 'תשמור עליו'. "אני כמובן מכיר אותו רק מתמונות, אבל למרות היעדרו הוא היה סוג של מצפן ומורה דרך בחיי.

"אבא נהרג ביום השני למלחמה, בפריצה לגבעת התחמושת. למרות פציעה מוקדמת בתחילת הקרבות, ולמרות עיוורון זמני מרשף של מנוע טנק, לא היה כוח שיעצור אותו. אבל פגיעה מאש ירדנית לא הותירה לו שום סיכוי. בימים הראשונים הוא הוכרז כנעדר, אבל הנעלים האורתופדיות השחורות עזרו לזהות אותו. הוא היה בן 35 במותו.

"אחרי מותו, אמי עברה לפתח תקווה, נישאה שוב ולימים התגרשה. אבא היה ונשאר אהבת חייה. כשהגעתי לגיל גיוס, התנדבתי לצנחנים. אמא חתמה לי. פעמיים. גם כיתום צה"ל וגם כבן יחיד. היום, כחבר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ונציגם במשרד הביטחון, הורדנו מכתפי האמהות את השאלה הפילוסופית 'של מי הילד הזה'. לאמהות יש זכות וטו, אבל הן כבר לא מחליטות לבד אם הבן ילך או לא ילך לתפקיד קרבי.

"אבא שלי היה הרפתקן. בתקופת שירותו הוא נשלח לאפריקה לאמן את צבא הקיסר האתיופי. לימים הוא כבש את הקלימנג'רו, את הר הפוג'יאמה ביפן ואת המונט בלאן בצרפת. הוא נפל, ואני מחפש מסלול היכרות חליפי איתו ועם מורשתו והולך לכבוש את הקלימנג'רו בעקבותיו".

תמונה האחרונה של סא"ל אהוד שלח

תמי שלח, אלמנתו של סא"ל אהוד שלח, שנהרג במלחמת יום כיפור, ביום 09.10.73:

"מטוסו של אודי, שהיה מפקד טייסת, נפגע ביום השלישי של מלחמת יום כיפור ורסיסים נכנסו לתא הטייס. הוא הנחית את המטוס ושב לבסיס. הוא נחבש, וכשהרופא רצה לקרקע אותו, סירב. בבוקר שלמחרת נערך בבסיס תל נוף ביקור של האלוף עזר ויצמן, שהיה אז סגן הרמטכ"ל, ונלווה אליו מפקד הבסיס, רן פקר. הם ביקשו לדבר עם אודי, שהגיע לבוש בסרבל טיסה. צלם הבסיס הנציח את הרגע הזה, ובדיעבד התברר שזה הזיכרון האחרון שנותר ממנו. אני מסתכלת על התמונה, והוא נראה בה הכי ממוקד מטרה, לא חושב באותם רגעים על הבית, רק מסתכל קדימה, לקרב הבא, ונראה אופטימי.

"אני לא הייתי אז בבסיס, כי פינו את המשפחות ונסעתי עם שני הבנים הקטנים להוריי. באותו יום הצטרפה אליי חברה, אשת מפקד עם שלושת ילדיה. ישבנו על המרפסת, וכשבאו להודיע לא ידענו למי משתינו. זה היה שבר גדול. איך אומרים לילדים שאביהם מת? מה אומרים להורים? כשהסבים באו, הבן הצעיר צעק: 'אודי מת'. הוא זוכר את אביו רק מסיפורים.

"אודי יצא עם מטוסו ביום הרביעי למלחמה כדי לעזור לאנשי מוצב המזח, לפני שהמטוס נפגע מפגיעה ישירה של טיל. כעבור חצי שנה נמצאה גופתו מול סואץ, בארמיה השלישית.

"הכרנו כשהייתי חיילת, מקפלת מצנחים. האהבה ניצתה בטרמפ שהוא נתן לי. היינו נשואים תשע שנים, לפני שנפל בגיל 32. לאחר מותו הוא קיבל צל"ש הרמטכ"ל על דוגמה אישית, עוז רוח ונחישות. "שני בנינו הלכו בדרכי אביהם. גם נכדיי נולדו בבסיסים של חיל האוויר. לימים הכרתי אלמן עם ארבעה ילדים. בנו גדל כתאום לבני, הם התגייסו יחד לחיל האוויר וסיימו יחד קורס טיס. אני סומכת על הילדים וישנה בשקט".

תמונה האחרונה של סרן דוד יואל כהן

חני אורון, אלמנתו של סרן דוד יואל כהן, שנהרג במלחמת יום כיפור, ביום 15.10.73:

"התצלום הזה נעשה בראש השנה האחרון שלנו יחד, כשכל המשפחה התכנסה בבית הוריו של דוד במושב תלמי אלעזר. גם הוריי היו שם. היה שמח מאוד, כרגיל, וכמו תמיד גם האירוע המשפחתי הזה הסתיים בריקודים. אני מסתכלת על התמונה באלבום, וזה ממש הוא, כמו שאני זוכרת אותו. עברו כל כך הרבה שנים, והוא נשאר צעיר. לפני שנתיים מישהו מצא סרט שבו רואים את דוד בגיל 16. זו הפעם הראשונה שתמר בתנו - שאפילו על ההיריון איתה הוא לא ידע במותו - שמעה את קולו של אביה. קשה להבין איזו משמעות יש לקול הזה.

"הכרנו בתיכון בבאר שבע. הקשר נמשך כל השירות הצבאי. הייתי אמורה להשתחרר אבל חתמתי קבע כקצינת נפגעים כדי לחכות לו. נישאנו ב-1972. הוא האהבה הראשונה שלי. אהבה גדולה, משהו מיוחד במינו גם ממרחק הזמן. גרנו בתל אביב, דוד היה סטודנט לכלכלה ועבד לפרנסתנו בשב"כ, ושנינו היינו מאושרים מאוד.

"עשרה ימים אחרי שהתמונה הזו צולמה, ביום כיפור, היינו בביתנו בתל אביב. בשעת צהריים קיבלנו שנינו צווים אדומים ויצאנו יחד למקום הכינוס. כל כך רצינו להגיע שלא חיכינו להסעה ועלינו על טרמפ. דוד גויס לחטיבה 600. אני גויסתי איתו, כקצינת הנפגעים של היחידה. נפרדנו בפעם האחרונה על השביל במפקדת החטיבה ב-7 באוקטובר 1973. יותר לא התראינו. הספקנו עוד לדבר בטלפון בפעם האחרונה ה-14 באוקטובר בשעה שבע וחצי בערב. לא הייתה פעם נוספת.

"דוד נפל בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר, אבל כל הניסיונות לאתר אותו נכשלו. קיבלתי רשימות של נפגעים ומתים, ורק על בעלי לא ידעתי. נסעתי לשלישות הראשית ושם לא נתנו לי להיכנס. המשכתי לקוות וסמכתי על זה שהוא לא מופיע ברשימות. כשגיליתי שאני בהיריון, שלחתי לו גלויה. הוא לא הספיק לקבל אותה. הגלויה חזרה אליי אחרי מותו.

"כשנודע לי מקצין העיר שדוד נעדר, הלכתי עם הוריי לבשר זאת להוריו. רק בחודש מאי 1974, שבעה חודשים אחרי כן, התברר שדוד נפל. הוא נקבר בקיבוץ בארי, בחלקת קבורה של חיילים, אבל הייתה טעות בזיהוי והוא נטמן תחת שמו של צנחן אחר. היה צורך לפתוח מחדש את הקבר, וההלוויה נערכה כשהייתי בהיריון מתקדם. תמרי נולדה ב-2 ליולי. הוריי והוריו עזרו לנו, גידלנו אותה יחד.

"חזרתי לשירות צבאי כקב"נית. אחרי שבע שנים החלטתי להתחתן עם מי שיאהב את הילדה שלי. הוא היה איש צבא, פנוי, ויום אחד שאל את תמרי אם היא תאהב אותו כמו שאוהבים אבא. היא ענתה: 'אני לא יודעת איך אוהבים אבא, אבל אני אוהב אותך כמו שאוהבים אמא'. ב-1982, בתוך מלחמת לבנון הראשונה, נולד לנו עודד ואחריו נולדה נעמה".

* תודה לארגון אלמנות צה"ל על הסיוע בהכנת הכתבה.