שימו שלוש נשים יחד בחדר, וחכו שעה. מה תגלו כשתחזרו? מן הסתם שאחת לא מדברת עם השנייה, שהשלישית מרכלת על הראשונה עם השנייה, ושלושתן עושות חרם על הרביעית, שבכלל לא נמצאת. הרי ידוע שנשים רק מחפשות להתקוטט זו עם זו. מה, לא? זהו, שלא בדיוק.
"המיתוס של 'אישה לאישה זאב' הוא מיתוס עתיק," אומרת ד"ר שלומית בכר, סוציולוגית מהמכללה האקדמית בית ברל, העוסקת בתחומי מגדר, משפחה ושוק העבודה. "לפי המיתוס הזה, נשים תמיד יעקצו זו את זו, יקנאו זו בזו, ישימו רגליים אחת לשנייה, ובאופן כללי יתנהגו כמו מכשפות. זאת בניגוד למיתוס הרעוּת בין גברים (שטופח במיוחד בישראל דרך הפלמ"ח והצבא) לפיו גברים מתנהגים כמו 'אחים לנשק,' כשאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד."
מכשפות או חברות טובות?
האם יש אמת מאחורי המיתוס? נראה שלא. בספרה "המוח הנשי," כותבת החוקרת ד"ר לואן בריזל נדיין שמוח האישה, בניגוד למוח הגבר, דווקא בנוי למניעת עימותים. "מטרתו של מוח הנקבה היא לשמור בכול מחיר על מערכת היחסים," היא כותבת. "הוא מגיב באופן שלילי הרבה יותר ממוח הזכר על האפשרות של עימות או דחייה. גברים נהנים לא אחת מעימות ומתחרות בין אישיים. לעומת זאת, בנשים סביר מאוד שהעימות יעורר שרשרת של תגובות כימיות שליליות, שייצרו הרגשה של לחץ, עצב ופחד. בעוד גברים מגיבים על סטרס באסטרטגיות של 'הילחם או ברח,' נראה שנשים מגיבות על לחץ ביצירת רשתות חברתיות ביניהן".
"אלה בדיוק המקרים בהם מופעל המיתוס: כשאישה מעזה להיות חזקה, תחרותית, אמביציוזית – היא מיד מוגדרת כביץ', מכשפה, רעה. כשגבר משתתף בתחרות על משאבים, זו התנהגות לגיטימית, והוא פשוט 'מתמודד', כאשר אישה משתתפת בתחרות על משאבים, זו התנהגות בלתי לגיטימית, והיא 'מתקוטטת'. גברים מתחרים ביניהם, נשים תולשות זו לזו את השיער."
נשמע משונה? בואו נבדוק איך עובדת ההבניה החברתית – כלומר, איך למדנו לחשוב: כשמדברים על קרב בין גברים, יעלו לנו דימויים מלאי פאתוס של מדים, דגלים וכלי נשק מצוחצחים. וכשמדברים על קרב בין נשים? מן הסתם יעלו דימויים של היאבקות בבוץ, שיניים וציפורניים, קרב חתולות ושאר דימויים מעולם החי. אצל מי התחרות נשמעת נאצלת, ואצל מי משפילה?"המיתוס הזה לא מקרי," אומרת ד"ר בכר. "הוא משמש את הקבוצה השולטת - הגברים - להרחקת נשים המתחרות על משאבים. שהרי מי רוצה להיחשב למכשפה? עדיף לזוז הצדה, ולתת לגברים להתחרות על הכוח."
