זו שוב אותה תקופה בחודש ושוב אני משחקת בלהיות סוכנת סמויה. כי גם אצלנו, כמו בבתים רבים בישראל, ההורים והילדים משתמשים באותו חדר אמבטיה. שירותים, מקלחת – הכל משותף.

לכן באותה תקופה בחודש אני ממהרת לעשות מה שצריך לפני שאיזה ילד ייכנס. מקפידה גם לא להשאיר עקבות. ברור שאפשר לנעול, אבל גם זה יעורר שאלות ואצלנו בשירותים החשאיים, מעדיפים בלי שאלות. האביזרים ההיגיינים עצמם מוכמנים בין שמפו ומגבונים.

מדי פעם קורה שאני בכל זאת נתפסת על חם עם ראיה כזו או אחרת. "מה את עושה, אמא?" או "אמא, למה את מדממת?" שואל בתמימות צאצא זה או אחר. אז אני עונה בקור רוח: "מה חמוד? צחצחת שיניים כבר?

הפעם האחרונה שהייתי באילת היתה בגיל שבע. בשנים שלאחר מכן נסענו למקומות אחרים וכאשר הפכתי להיות אישה עצמאית, אילת היתה רק תחנת מעבר זניחה בדרך לסיני (מחוז חפץ שאני זוכרת בגעגועים, השם יקום דמו).

לב מבלונים ומועדון ילדים

והנה כשאת הופכת לאמא לילדים קטנים והכל, את מבינה שסתם שפטת, סתם! ומה שטוב להמון משפחות – אולי יש לזה סיבה טובה. הגישה הזו היא מדרון חלקלק, אני יודעת.

לילה לפני תחילת שנת הלימודים. בפינת המסדרון מצפים בדריכות שני הילקוטים החדשים ועליהם הכבשה ניקי (לבת) ודרקונים (לבן. ואת חשבת פעם שאצלך לא תהיה הסללה מגדרית. פחח). את נכנסת למיטה ונרדמת. בחלום את עולה לשמיים ופוגשת את השכינה. היא זקנה ויפה עם עיניים טובות, כמו המורה לחשבון שבאמת היתה לך פעם, ברגע נדיר שבו הוקצתה דווקא המורה הכי טובה להקבצה הכי מאותגרת. בדרך כלל היו זורקים עליכם מורה סופר בעייתית כי ממילא נחשבתם למפגרים ואז כל ההורים היו חייבים לשלוח אתכם לשיעורים פרטיים.

כצפוי, השכינה מתמקדת בנושא החזרה ללימודים:

השכינה: מה זה השטויות האלה בית ספר? לא חראם?

את: מה!

עד גיל 10 אפשר לומר שחייתי בגן עדן של תמימות. בחיפה האדומה של הסבנטיז הבנות בכיתה שלי היו נחמדות, עשינו ימי הולדת לבנות בלבד, עם משחקי תופסת וגומי וחיי החברה שלנו התנהלו בשלווה מהגן עד סוף כיתה ד'.

המטרה: להיחשב

בשבוע שעבר התקיים בבית הספר אירוע "ביכורי חוגים" ובפעם הראשונה עברנו את החוויה ההורית המתוקה של לראות את הגוזלית מופיעה. היא רקדה עם כל הילדות הנרגשות בבגד גוף וגולגול מתוח. ידעה את כל הצעדים. רצינו למות מרוב נחת.

הילדה שלי היא יותר מתחת

אשטון קוצ'ר התחיל עם זה: כאב טרי הוא גילה שבמקומות ציבוריים אין לו אפשרות להחליף חיתולים לתינוקת בשירותים. "אף פעם אין עמדות החתלה בשירותי הגברים", כתב והבטיח: "המקום הראשון שאכנס לשירותים שלו ואראה שם עמדת החתלה – יקבל פרסום בדף הפייסבוק שלי".

סחתיין עליך, אשטון. התפעלתי (באמת!) ואני שוקלת למחוק את הנקודה השחורה שרשמתי לחובתך כשנפרדת מאישה מבוגרת ממך לטובת צעירה בחמש שנים.

לא לאמהות בלבד

נכון, יש דברים דחופים יותר לתקן כדי ליצור חברה שיוויונית יותר. הייתי שמחה אם האלימות נגד נשים היתה נפסקת, אם ההתייחסות לנשים כקישוט סקסי היתה נעלמת, כנ"ל האפלייה בשוק העבודה.

כבר שנים שאני משתעשעת ברעיון להוציא ספר והנה, זה הולך לקרות! רק מה, לא בדיוק כמו שתכננתי. הספר הראשון שלי יוצא במסגרת תרגיל לתלמידי כיתה ב' "חיקוי יצירתי", שהוא חלק מתהליכי טיוט, שחבור ועריכה. כן, מה לא הבנתם? המשימה של הילדים היא כזו: להתחלק לזוגות או קבוצות, לחבר סיפור, לאייר אותו, למספר את הדפים, להדפיס ולהכין כריכה קדמית ואחורית. תיקון, אני לא הופכת לסופרת עכשיו. אני הופכת למו"ל.

שוב עבודה להורים

המולה וזעם הוא שם של סרט צרפתי נוקב וגם תיאור מדוייק של מה שקורה בימים האחרונים בקבוצת הווטסאפ של אמהות הכיתה. "שוב עבודה להורים. נפלא"; "מה זה? זה כיתה ב'???

נכון לרגע זה אני מניחה שכולנו כבר עמוק בענייני פורים. אוזני המן פלוס תחפושות פלוס מוצרים יבשים לאביונים, אז אני לוקחת הפסקה ממש לרגע, כדי לחשוב למה אני הייתי רוצה להתחפש. דווקא אין צורך להתלבט הרבה. הייתי רוצה להתחפש לאמא מתוקתקת. הייתי ניגשת לחנות התחפושות ומבקשת את הדברים הבאים:

1. אאוטפיט מושלם

שילוב אופנתי נכון שמשדר עדכנות עם נוחות. שנים שאני רודפת אחרי המראה הזה לשווא. אולי בגלל שאני עוד לא סגורה, בגילי המתקדם, על הסגנון שלי: האם אני מחוייטת עם סניקרס מגניבים? מדוייקת בגלביה ועקבים? אני חרדה מהיום בו הבכירה תתחיל להיות יותר מודעת לאופנה.

יש לי חברה שאני מתפעלת ממנה באופן קבוע. היא עלתה לישראל לבד כנערה (כבר היה לה תואר ראשון מקיימברידג' – בקטנה). היא התגייסה וסיימה קורס קצינות ומשם המשיכה לשירות החוץ של ישראל. השנים עברו, היא סיימה דוקטורט ופנתה לעשייה חדשנית בתחום פיתוח אנרגיות ירוקות עבור מדינות העולם השלישי. המצאתם שיטה להוציא מים מהסלע? דברו איתה.

התחום האישי היה פחות מוצלח. חברות וחברים יש לה מכל העולם, כמובן, מאנשי האליטה בלונדון ועד כוש אבל בן זוג רציני היא לא מצאה ולכן הוסיפה לרזומה הגדוש שלה עוד סעיף נפלא: היא אימצה בן. ובפעם הראשונה בחיים - היה לה קשה.

למה את אוהבת להיות אמא?

זה היה לפני שנה וחצי.

קבוצות האמהות שאני חברה בהן בפייסבוק עדיין מסכמות את חנוכה. "הצלחתי לעבור את החג בלי אף פסטיגל", כתבה מישהי ואחרת ענתה לה, "כל הכבוד שחסכת לילדים את התועבה הזאת" (לא היא לא דתייה! גם חילונים יכולים להגדיר דברים כתועבה, גם לנו יש סטנדרטים).

לכן אני מבקשת לכתוב על חלופות ממש טובות שמצאתי השנה, בלי אף פסטיבל המוני וממוסחר.

עוד כתבות בבלוג חללית אם: