השנה התחילה וזהו זמן מצוין לרענן את נהלי עריכת ימי ההולדת לילדים מהגן. כן, ברור לי שאתם יודעים כבר את רוב מה שכדאי לדעת בכדי לערוך יום הולדת סופר-מגה-מהמם עבור הילדים שלכם. הבעיה היא שמרבית ההורים שוכחים שימי ההולדת של הילדים שלהם צריכים להיות נעימים גם עבור ההורים של ילדי הגן, שמגיעים ומחכים עם ילדיהם. ואם לא נעימים - אז לפחות נסבלים.

לפניכם עשרת החוקים להפיכת יום ההולדת של ילדכם לסבי"ל (סידור בסיס יומולדת להורים). אנא, עשו כמיטב יכולתכם לגרום לנו לרצות לבוא גם במסיבת יום ההולדת הבאה.

חוק ראשון: צל

לא יזמין הורה את חבר מרעיו לפני שהצליל את האזור כראוי למושב אדם. זה נשמע בנאלי.

אז החופש נגמר או לפחות כך נדמה היה לנו. לא שאני מופתע. הרי ברור היה לכל מי שיש לו רבע ילד שהחופש הגדול עומד להיגמר רק באמצע אוקטובר. כולנו כבר הפנמנו שימי תחילת השנה מטרתם רק הוספת לחץ נוסף בדמות ההכנות וההסתגלות על זה שכבר היה קיים. כי מה זה אוגוסט אם לא אימון יבש לפני התענוג שבהסתגלות של השבוע הראשון? ומיד אחריה ההסתגלות של השבוע הראשון אחרי ראש השנה. וההסתגלות של השבוע הראשון אחרי כיפור. וההסתגלות של השבוע הראשון אחרי סוכות. כיאה ליהודים טובים, אנחנו נהנים לסבול לאורך שנים, אפילו כשלא קמים עלינו לכלותנו.

מי צריך היגיון כשיש דת?

אז בשעה טובה עברנו דירה. עם המזל שלנו זה יצא בדיוק, אבל בדיוק ב-31.8. כאילו ה-1.9 לא קשה מספיק, החלטנו גם להעביר אותו בתוך קופסאות, בעודנו מתנהלים מול שלל בעיות שונות ואנשי שירות נוראיים. אין ספק שבמדינה מתוקנת אדם אמור להצליח לעבור דירה בשלום יחסי, תוך ששאר המערכות סביבו מטמיעות את השינוי או מקיימות את הצרכים השונים העולים מהמעבר. לצערי, אני לא חי במדינה מתוקנת והמערב הפרוע של מעברי הדירה בישראל פגש גם אותי ולא בפעם הראשונה. הפעם החלטתי לשפוך הכל. כי ברצינות...

אז החלטתי להיות חיובי ולבדוק עם עצמי מה למדתי במעבר הזה ואולי לעזור קצת לאחרים עם התובנות החדשות האלו שרכשתי.

זה אף פעם לא בא עם הכנה מראש. אתה פשוט מוצא את עצמך, יום אחד, צופה מהצד במישהו שמאיים על הילד שלך באלימות. ילד גדול ממנו או קטן ממנו. זה בדר"כ לא משנה. גם לא משנה אם זה בגן השעשועים, בג'ימבורי או בדרך לבית הספר. זה לא משמעותי אם זה חבר מוכר או ילד זר לחלוטין ואתה אף פעם לא יודע מה באמת הולך לקרות.

מפלצת אכזרית בת 5

בכל פעם שאני מגיע, לבד, עם הילדים לקופה בסופר, אני מקבל מחיאות כפיים שקטות מכל הסובבים. ממש כאילו הייתי אלוף אולימפי שחוצה את קו הסיום עם שני תאומים על הכתפיים, אם לא הספיקה הריצה בלבד. אבל האמת היא שאני אוהב לעשות איתם קניות. יש עם מי לדבר והם לא מתווכחים על מה שנכנס לעגלה, מקסימום מכניסים עוד איזה דבר או שניים.

האמת, אני כל כך מתורגל, שאני אפילו מסוגל לכתוב פוסט הדרכה לאיך ליהנות עם הילדים בסופר. כן, ניחשתם נכון. זה הפוסט הזה (כמה חזרה לעתיד מצדי). אבל מעבר לטיפים שיוצגו כאן, זה גם הרבה שאלה של אימון. גם שלכם, לסבלנות, וגם של הילדים, להבין מה מצופה מהם.

ואז הוא מת. הוא בחר לסיים את חייו בקפיצה ואז הוא פשוט מת. כשעשה זאת, פתר לכולם את הבעיות או לפחות, כך אני מאמין, חשב. הוא פתר את הצורך של גרושתו להילחם בו. הוא פתר את דילמת פרנסת הילדות במזונות אל מול האוכל שלו עצמו. הוא פתר את הכאב העצום שגר כמעט בדרך קבע בחזה שלו עם כל יום שעבר בו הוא לא ראה את בנותיו. קפץ. ופתר את הבעיות של כולם. או שאולי בעצם לא.

מה אומרת הסטטיסטיקה?

יוסי (שם בדוי) היה גרוש. אחד מיני רבים בישראל השייכים לדעתי למעמד נפרד עליו פועלים חוקים שונים משאר האוכלוסייה. פגשתי אותו לראשונה לפני שנתיים, כאשר ביקש ממני לסייע לו לפתוח בלוג ובו יספר לעולם את הסיפור על בנותיו.

לפעמים אני לא ישן בלילה. חרדה קיומית אוחזת בי במקום הכי פנימי שלי ולא משחררת. לילות רדופים במחשבות ובפחדים שלא משחררים אותי. לפעמים. זה לא משהו קבוע או משהו שניתן לדעת מתי יבוא. זה לא קשור לשום דבר או לשום מקרה שקורה באותו יום או באותה תקופה. זה פשוט שם, תמיד, הפחד. לפעמים הוא מגיח. לא, אני לא חולה נפש. אני פשוט אבא עצמאי.

בשום נקודה בזמן, אתה לא בטוח

הפכתי להיות אבא עצמאי, כדי להיות אבא. אבא מעורב. התפטרתי מעבודתי תקופה קצרה אחרי שנולד בני הראשון, כי הבנתי שהשעות של משרה ניהולית לא יאפשרו לי להיות האבא שידעתי שאני רוצה להיות.

לאחרונה פרסם השחקן אשטון קוצ'ר בחשבון הטוויטר שלו קריאה לעסקים להציב עמדות החתלה, שתהינה נגישות גם לאבות צעירים שכמותו. קוצ'ר הבטיח כי יפרסם בחשבונו, המונה מעל ל-18 מיליון עוקבים, את העסק הראשון בו יראה עמדה כזו. הוא זכה למעל 250,000 לייקים.

• מרגע פרסום הפוסט הזה היום בבוקר - אלפי הורים כבר הגיבו ברחבי הרשת - עם פוסטים בנושא, ממים מצחיקים בטירוף ומחאה לא קטנה. קראו כאן את הפוסט של דליה נוימן בנושא.

שוק העבודה מתכונן. ואתם?

"מחאת החיתולים" של קוצ'ר העלתה מחדש לתודעה את נושא השוויון ההורי.

הרגעים האלו שבהם אני אומר משהו לילדים שלי ושומע את אבי מדבר מגרוני קצת מזעזעים אותי. אני בטוח שאני לא לבד בתחושה הזו. זה לא שזה קשור בשום רמה לאבי באמת, כמו שזה מבהיר לי בבת אחת שתי אמיתות חיים שעם שתיהן לא פשוט להתמודד. הראשונה, אני פאקינג מזדקן (ואני ממשיך להגיד פאקינג כדי להשלות את עצמי שאני עדיין בן עשרים). השנייה, מזעזעת בהרבה בעיני, היא העובדה הבלתי מעורערת שדברים מסויימים, תהליכים מסויימים, נצרבו בתודעה שלי, בהתנהגות שלי, כתהליכים אוטומטיים, בלי שבכלל רציתי בכך או תכננתי זאת מראש.