לשאת ברחמך את האויב: "כל ההריון פחדתי שיצא לי בן, שיילקח ממני"בחברה שממנה ברחה שרה איינפלד, החינוך של הבנים הוא בידי הגברים בלבד - בישיבה סגורה אליה אין לאמא כניסה. "שם מחנכים אותם לשנוא נשים. גם את אמא"להמשך קריאה...
אני ובני השלישי. "בהריון שבא מאהבה, לא היה בי כבר פחד, לא היה משנה לי מה מין העובר"
תשמח, תרקוד, תשתה, תשבור את הכוס - אבל על הכתובה תחתום בראש צלול
"הייתם מצפים שבמצב בו הילדים נמצאים אצל האבא כמעט מחצית מן הזמן, האב יקבל זכויות דומות לאלו של האם, אבל נראה שאין קונצנזוס בעניין הזה"
"לילדים של בעלי יש בית עשיר אצל אמא ובית עני אצל אבא, שלא יכול לקנות להם אפילו פלאפל פעם ב..." בצילום: אחת האמהות בפרק ב' מקבוצת הנשים שלנו
"ככה, לכל אורך הזמן, שנאתי אותו - גם כשהייתי נערה תמה עם קוקו קטן וצנוע המבצבץ מפאתי העורף; גם כשהאמנתי כמו רבות מחברותי, שאם הרבי אומר 'כן' על שידוך, אפילו שעוד לא ראיתי את הבחור, זה ברור שאיתו אני אחיה כל חיי"
"יש לי ילד בן עשר וחצי ובכל פעם כשאני מחבקת אותו, אני נזכרת שאם לא הייתי מוציאה אותו משם, ספק אם היה בינינו קשר נורמלי ומלא חיבה"
בשנים האחרונות, כמו מתוך קופסת פלאים, חלים תחת עינינו, הלא מספיק משתאות, שינויים חשובים ומרחיקי לכת בתוך הציבור החרדי, שעתידים לשנות את פני ההיסטוריה הנשית.
רשמו לעצמכם את התאריך הזה, שבו נכתבה מחאת העיתונאיות החרדיות. במכתב שהן פרסמו בפורטל אונלייף, הן יוצאות נגד הנוהג בחברה החרדית לדאוג שנשים לא יחתמו בשמן, אלא ישתמשו בשם בדוי. כלומר, אם הן כותבות על בישולים או חיתולים, הן יכולות לכתוב בשמן, אבל, כפי שהן מספרות במכתב, "נשים שכן מביעות דעה או מפרשנות פוליטיקה, כותבות זאת תחת שמות עט גבריים או בשם נטול מגדר, תחת הצנעת שמן הפרטי.
להמשך קריאה...האם ילדיי יזכרו את מה שאני עושה בשבילם?ההסעות, הארוחות, הבישולים, הקניות, הסחיבות על הידיים באמצע הלילה. שרה איינפלד, חרדית לשעבר, המגדלת לבד את שני ילדיה, מנסה להבין מה הם יזכרו מכל זהילדיי התבגרו מעט לאחרונה. כן כן, אני אמה הגאה של בת כיתה ג', ספורטאית, מוזיקאית, שרה במקהלת בית הספר ומכהנת במועצת התלמידים ועוד מעט ילדי השני בכיתה א'.
אני כאמם תוהה רבות האם מי מהם יזכור את כל הימים של המירוץ, הארוחות, הקניות, הבישולים, שיחות החינוך, הנסיעות הליליות לקניית תיקיה / עפרונות / ספר למחר, והקטע הנורא של לחזור הביתה מותשת עם שני ילדים ישנים ברכב ולהעלותם אחד אחד על הידיים כשאני עם עקבים. ועוד ועוד ועוד.
בינתיים הם לא מבינים המון לגבי מהותה של הורות. בכורתי מסבירה בהתרגשות איך תלך ללמוד חינוך וגם איך יהיו לה המון ילדים משלה.
יום אחד הלכנו להצגה.
לפני ארבע שנים, כשהייתי כופרת טריה, יום כיפור עדיין היה טראומה גדולה מדי עבורי. עוד מילדותי הייתי נטרפת מצער בגלל הסיפורים של המורות על הכבשים האומללות עם הפס האדום על הגב שהולכות, בלי ידיעתן, אל מותן הוודאי.
ההיקש המתבקש אלינו, אל בני האדם, היה עוד יותר מפחיד. הייתי ילדה קטנה בכיתה א' שהסתובבה בתחושה שהיא רעה ויש לה פס אדום רחב ומסנוור לכל אורך הגב ועוד מעט קט אלוהים יעניש אותה במוות נורא ואכזרי.
חשבתי שהוא וודאי יהרוג אותי בתאונת דרכים איומה ולכן במשך שנים הייתי יושבת ערה בפלצות רבה כל משך הזמן שבו נסענו באוטובוס לסבתא מבני ברק.
להמשך קריאה...חוגגת בלי המשפחה, אבל בדרך שלי"נולדתי בקהילה חרדית, לכאורה חמה ותומכת ואז, ביום האחד שבו הפסקתי להיות האישה הקטנה והכנועה, נשארתי לבד". שרה איינפלד מתכוננת לחג בלב כואב וגעגועים לאוכל של אמא. לבד אבל בדרך שלה ולא של "קהילה מפוחדת ורבנים נטולי נשמה"
התחיל להיות קריר. החגים היהודיים נופלים עכשיו על ימים של חסד.
לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים בהקרנת בכורה של "המכשפה לילי", היה שם קטע שמתרחש בשוק צבעוני בדוי ובו ילדה קטנטנה הילכה על חבל. בני השתאה מאוד למראה התרגיל הנועז. הוא פנה אלי ושאל: "יש לה ביטוח?"
אחרי שהתקפת הצחוק שלי שככה, הבטתי סביב באולם האפל ותהיתי איך זה שכולם יושבים בשלווה בלי שום ביטוח.
בקניון הסמוך לביתי אנשים קונים ללא הכרה, דוכנים מלאים במתנות חג, מזכירים לעולם בעדנה כמה זה סקסי להגיע לארוחה משפחתית עם קומקום ארוך צוואר או מגבת מטבח או תמונה מכוערת.
הסתובבתי שם בלב כואב.
להמשך קריאה... 
