המפגש בין מעצבים לאמנים מוליד לעתים קרובות שיתופי פעולה מסקרנים ומפתיעים. האמן מציע למעצב זווית חדשה, אולי מופשטת יותר, על העולם. המעצב מוצא דרכים חדשות לעגן את העולם הוויזואלי של האמן בחפצים פונקציונליים יותר, ובעצם להביא את האמנות לחיי היומיום.

לפעמים מעצבי אופנה יוצרים בגדים בהשראת אמני עבר, כמו איב סאן לורן שראה במונדריאן מודל מודרניסטי ועיצב שמלות בהשראת יצירותיו. אך לעתים המזל מזמן מפגש אמיתי בין מעצב ואמן, שמתחיל דיאלוג ארוך ומלהיב ואולי אפילו יצירה חדשה.

בתקופה האחרונה החלו לדבר רבות על שיתוף הנשים ה"אמיתיות" בצילומי אופנה. אך, כידוע, עולם האופנה מתאפיין בזיכרון קצר – לא מדובר בטרנד חדש, אלא במגמה ארוכה שנמשכת כבר לפחות 20 שנה. מצד אחד, זהו ביטוי לעליית כוחה של תפיסה פמיניסטית יותר של המראה הנשי המקבל את השונות, חוסר השלמות והטבעיות כאידיאל יופי חדש. מצד שני, חברות אופנה מנכסות לעצמן את המגמה הרחבה הזו והופכות אותה לטריק שיווקי לקידום מסחרי.

בעינינו חשוב לזכור דווקא את הימים התמימים בהם החלו בתי אופנת העילית לקיים תצוגות. אז הבגדים הוצגו על לקוחות, באווירה האינטימית של בית האופנה.

המושג פליסה, הידוע כטכניקה של הטמעת קפלים באריג, עתיק כמו השיח על אופנה.

הפליסה מלווה אותנו מפסלי שיש יווניים של דמויות נשיות עטויות בשמלות אבן לבנות ומעודנות-קפלים, ועד אמן הטקסטיל הוונציאני מריאנו פורטוני, שבתחילת המאה ה-20 שידרג את הטכניקה העתיקה בעבודות המשי הנודעות שלו. אחר כך הגיע הדימוי המפורסם של מרילין מונרו עם חצאית הקפלים הלבנה המתרוממת ברוח, והפך את הפליסה לחלום אוניברסלי. בסוף המאה ה-20 העניק אמן האופנה איסי מיאקי לפליסה פרשנות חדשה, השואבת השראה מבגדים אסייתיים מסורתיים.

החודש נפתחה תערוכתו של מעצב האופנה פול סמית' במוזיאון העיצוב הבריטי בלונדון. הגענו לשם יום לפני הפתיחה הרשמית, כדי לפגוש את המעצב החביב עלינו. בעינינו כמעצבות, הדרך האישית שסמית' עשה מחנות קטנטנה בנוטינגהם ללב עולם האופנה הבריטי, ראויה להערכה. הוא ממשיך לחפש השראה יומיומית במסעותיו מסביב לעולם וממשיך לחפש ייחודיות וחדשנות בכל בגד שהוא מעצב. התערוכה חושפת את מאחורי הקלעים של יצירתו באופן שעורר בנו הזדהות עם מסע החיפוש המתמיד של סמית' אחר השראה חדשה.

סמית', אנרגטי, ידידותי ושופע ביטחון, שוחח בחביבות עם המוזמנים לבוש בחליפה בכחול צי (כהרגלו) וחולצה ירוקה פרחונית.

כאשר אנו מתארות את הבגדים שאנו מעצבות עבור נשים מודרניות, אורבניות, החיות במאה ה-21, אנו נוהגות לומר שהבגדים שלנו עוקבים אחרי צללית הגוף הנשי ו"מעצבים" אותה ברכות המאפשרת לגוף "לחיות" בתוכם בנוחות. אבל האם זה היה כך תמיד? השבוע יצאנו למסע של גילויים בתערוכה מרתקת במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז.

התערוכה מתארת את השינויים שעברה צללית הגוף האנושי במהלך 400 שנות היסטוריה של התרבות המערבית. המוצגים הנדירים ממחישים כמה תחכום, כושר המצאה, מומחיות טכנית ומלאכת יד הושקעו באביזרים השונים אשר יצרו נפחים, הצרו היקפים, ולמעשה עיוותו את צללית גוף האדם.

כשוסילי קנדינסקי לימד את תיאוריית הצבעים בבית הספר של הבאוהאוס בגרמניה, הוא חיפש את הקשר בין הצבע והתחושות שהוא מעורר. בעיניו, הקשר הרגשי והסימבולי בין הצופה לצבע הוא חלק מהותי ממה שמעניק לאמנות ולעיצוב את תוכנם. אחרי שערך ניסויים כדי לגלות את התכונות הריגשיות של צבעי היסוד, הוא מצא את הצהוב כצבע ארצי טיפוסי, ללא עומק רב ושמשרה אי נוחות. הוא עוקץ, מרגיז ולפעמים מעורר תחושת אלימות. מבחינה סימבולית, צהוב יכול לבטא שיגעון, זעם משתולל או קנאה. עם זאת, בקורס מציין קנדינסקי שצהוב הוא גם הצבע הקרוב ביותר לאור, לכן הוא עליז, קליל, מתוק.

בחודשים האחרונים שמענו רבות על "מהפכת הארגמן", שבניגוד למהפכה הירוקה של העבר הלא-רחוק, הצליחה לכבוש את איראן בכוחה של הדמוקרטיה - גם אם עדיין לא ברור האם תוביל את המדינה אל נתיב של פוליטיקה מתונה וחיובית.

נהוג לומר שהים הוא אותו הים. אך בכל חוף של הים התיכון, גילו התושבים ים אחר, שונה מעט, וכדי להפוך אותו לים שלהם - כמו ה'מארה נוסטרום' של הרומאים העתיקים - הם קראו לו בשם מקומי. כך אותו הים המוכר והתכלכל הפך לימים רבים, שונים ומקומיים, כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומהחיים של אלה הגרים לחופיו.

תושבי אחד מהחופים קוראים לים התיכון שלהם "הים הטירני". לפי ההיסטוריון היווני הקדום הרוטודוס, טירנוס היה נסיך לידיה (טורקיה של ימינו) שהוביל את עמו מאסיה הקטנה אל חצי האי האיטלקי. שם, לחופי הים שנקרא על שמו, הוקמו ערים עשירות ומפוארות.

אומנם חג השבועות כבר מזמן מאחורינו, אבל עונת החתונות משאירה את הצבע הלבן קרוב. לכן החלטנו לצאת הפעם למסע בעקבות המשמעויות התרבותיות שלו. האסתטיקה של הצבע הלבן נקשרת לטוהר, ניקיון ושקט. הלבן הוא רקע ניטרלי, התחלה שבה הכול פתוח. לבן הוא גם צבע של אחדות, הכולל בתוכו את כל יתר צבעי האור. הרעיון של לבן כצבע קדוש התחיל עוד במצרים העתיקה, שם סימל הניקיון של הצבע הלבן לא רק טוהר, אלא גם כוח, שררה פוליטית ומלוכה. לעומת זאת, בתרבויות רבות הלבן נקשר דווקא לצניעות ואפילו לסגפנות.

לבוש לבן יכול להיות הצהרה פוליטית, כמו גלימתו של המנהיג ההודי הידוע גנדי.

אופנה מתארת את האופן בו נהוג להתלבש במקום מסוים ובזמן מוגדר, לכן אין ספק שהמושג מקבל את משמעותו מהקשר בין הלובש לבין החברה בה הוא חי.