עד לפני כמה שנים, כשהיו מגיעים אלי לקוחות חדשים, הייתי נותנת להם טבלה מרובת-טורים שכותרתה "מסמך בחירות והחלטות". היה בה פירוט של כל חומר וכל בחירה שצריך לעשות במהלך שיפוץ. עשרות שורות.
ביג מיסטייק. אולי לי זה עזר לעשות סדר, אבל עבור הלקוחות זו היתה פשוט אימה. כעבור זמן לא רב הבנתי את זה, והפסקתי לחלק אותו.
שיפוץ או בנייה של בית הם רצף מטורף של החלטות - החל מהחלטות ענקיות כמו כמה משכנתא לקחת ועם מי לתכנן את הבית, דרך איך הוא יישב על המגרש, מה תהיה החלוקה הפנימית שלו, ועד סוג הידיות/הצבע/החומר/המשטח/הברז/הכיור של המטבח. לא רק שמדובר במאות החלטות שמובילות לעוד מאות (ברז נשלף? גבוה? כסוף?
אחרי שכתבתי על הבחירה לחיות בעיר עם ילדים במחיר של מרחב מצומצם, נותר לדון מעט בהאשמה נוספת שמטיחים באותם "אגואיסטים תל אביביים". הקלישאה נשמעת בערך כך: אבל הכל אצלכם כל כך יקר! וגם: איך אפשר לחיות עם הפיח הזה?!
כשגרתי בתל אביב, אורחים מבחוץ היו טוענים כלפי כל הזמן שאני חיה ברמת חיים גבוהה, שהעגבניות אצל הירקן היקרן שלי עולות פי שלושה מאלו שהם קונים בשוק, שאני משלמת המון על חניה. אחרי קצת יותר משנתיים בפריפריה אני חושבת בדיוק ההיפך: החיים שלי פה יקרים יותר מאשר בתל אביב. פה זה כרמי יוסף, יישוב צעיר יחסית במועצה האזורית גזר, שבו יותר מ-500 משפחות.
איך טרנד נולד? לא כמו תינוק.
לא תמיד יודעים מי ומה האמא או האבא שלו, ולא ברור אם טרנד זה משהו שמגיע מלמטה ומוכתר לאחר שביסס את עצמו, או שמא הוא דווקא פקודה מלמעלה, שממלאים בצייתנות כי ככה צריך. כנראה ששתי התשובות נכונות, ולמרות שלטרנד אין לוח זמנים - אנחנו אוהבים תאריכים עגולים, ומה יפה יותר מהכרזה על "הגוונים של 2015" או אפילו על צבע השנה.
אפשר להתעלם או להשתמש בזה כתירוץ להתחדש - מה שבטוח הוא שיש מספיק לכולם, ודאי בעולם הצבעים. קשה לעקוב אחר זמן ומקום הולדתו של הצהוב, שתוך שנים ספורות מצא את דרכו לכל בית ולכל תחומי העיצוב.
מה לא אמרו עליהם? שהם מטורפים, שהם אגואיסטים, שיעשו הכל כדי להישאר במדינת תל אביב, שהם "לא מסוגלים לוותר על המגניבות" גם בשם איכות חיים ועל חשבון הילדים שלהם. והם, מה בסך הכל עשו? החליטו להישאר לגור בדירה שלהם בתל אביב, שגודלה 75 מטרים רבועים, עם שלושת ילדיהם, בני 13, 9 ו-6. שיהיה ברור - אין לי מושג במי מדובר, וגם את המעצבת איני מכירה, אבל הכתבה על הדירה המשפחתית הקטנה שעברה שיפוץ לא גדול עוררה סערה בקרב הקוראים.
בגדול? לא עסקכם. זו התשובה לכל המתלוננים, התוהים, השואלים והנוזפים בתגובות לכתבה ההיא. אנשים בוגרים לקחו החלטה – עם או בלי לשאול את הילדים.
באמת? הייתכן שעד היום לא כתבתי פוסט על טפטים?
אני בטוחה שהזכרתי אותם בהרבה פוסטים אחרים, אבל עד כמה שזכור לי לא יצא לי להקדיש להם פוסט נפרד. ואני באמת, באמת אוהבת טפטים. אז אנסה לשרטט לכם מדריך מקוצר, ובעיקר לשכנע אתכם שזה מעולה. לכולם.
למה?
ייתכן שעבור חלק מכם המלה "טפטים" מעוררת מחשבות על דירות מעופשות או מלונות דביקים. אין ספק - פעם טפטים היו באופנה. אבל היום טפטים הם משהו אחר - בעיקר אפשרות בלתי מוגבלת.
אם המונח "הלבשת הבית" חביב עליכם, הרי מה נחשב יותר להלביש מאשר להדביק דוגמה על קיר?
גם לכם יש העקצוץ הזה של להזיז דברים "עד ראש השנה"? תחילת שנה היא בהחלט זמן מעולה להתחדש, להשתנות ולהתארגן מחדש, ויום כיפור מדרבן לתקן ולקחת את הכל ברצינות. כל זה, יחד עם כמות נאה של ימי חופש בסוכות, מאפשרים לנו להזיז דברים בבית.
כמי שגדלה בחדר ברוחב 180 סנטימטרים, פחות מאורך מיטת הנוער שלי, ואורך של כשלושה מטרים או טיפה פחות (כן, חצי חדר) - אני יכולה לומר לכם שמדי כמה חודשים הפכתי את סידור החדר שלי מקצה לקצה.
אחרי חופשת קיץ ארוכה ומטורפת כזו, אחד בספטמבר מנחם יותר מתמיד. תנו לנו קצת שגרה, שקטה, בטוחה וחוזרת על עצמה בנחת. וגם קיבלנו שנת לימודים שמתחילה בשלושה שבועות כמעט מלאים של שגרה עד לראש השנה, אז בדיוק נהיה זקוקים שוב לשבירת שגרה.
אם אפשר, הפעם, בלי מלחמה - זה יהיה נהדר. ועד שנתרגל שוב לקום מוקדם בבוקר ולארגן ילקוטים בערב, הנה עוד כמה תמונות ולינקים שיספקו לכם תירוץ לחמש דקות של בריחה.
1. ספרי מדף
מרים אאוסט וסבסטיאן אמלונג הם המעצבים של סטודיו ''אאוסט אמלוג'', שיצר כמה רהיטים שובי לב ומלאי הומור.
לא אהבתם אותו באדריכלות הברוטליסטית של שנות ה-50 וה-60? נמאס לכם מהבנייה החדשה והאופנתית של בטון בבתי מגורים פרטיים? אתם מגיבים על כל קיר בטון ב"קר קר ומנוכר"? - יש לי חדשות טובות: אולי תצליחו להתמודד עם הבטון במינונים נמוכים יותר, או בצורות ומרקמים חדשים, שמתחילים להציף עכשיו את השוק.
קר או חם
אין לי מושג לגבי דעת הקהל העולמית, אבל בישראל - וספציפית פה ב-XNET - נראה שהבטון אהוד יותר על אדריכלים מאשר על הקהל הרחב, בעיקר משום שהוא נתפס כחומר "קר". חומר שמזוהה עם ניכור.
שבוע חדש, מטעמים חדשים!
1. המתיקות שאחרי
בתערוכת המעצבים החדשים, שהתקיימה בתחילת יולי בלונדון, הציג רוברט קופר, בוגר ''סנטרל סנט מרטין'', אריזות שוקולד שעיצב עבור חברת ''קדברי''. כשאנחנו מגלים שסף השעמום של הצרכנים שלנו עולה, אפילו שוקולד יכול להפוך להיות משחק הרכבה:
קופר השתמש ברעיון של ופלים ממולאים וסימטריים, שאפשר לשבור ולהרכיב כמו מודלים של טיסנים, וכך הם הופכים למעין צעצועים ממולאים בצורת אווירון, מכונית, דינוזאור וסוס.
הוופלים הממולאים מגיעים עם משחק תלת-ממדי שמחובר למסך - מדיום שהילדים רגילים אליו היום יותר.
2.
כשתותחים רועמים המוזות.. מכריחות את עצמן לשבת ולכתוב. הפעם אני מביאה לכם מקבץ שכמעט כולו ישראלי.
1. ארזת לבד?
יש דברים שנשארים איתנו מילדות, ואהבתי ללבד היא כזו. כנערה צעירה הייתי קונה לבד בכמויות ותופרת ממנו כל דבר אפשרי. בבגרותי אני עדיין מאוד אוהבת את החומר הזה, שהוא אמנם בד אבל מתנהג קצת כמו קרטון לפעמים. תמר ניקס מנצלת את התכונה הזו של הלבד ומייצרת קולקציה לבית, שכולה לבד: כלים, סלסלות וגם שטיחים.
למותג שלה קוראים בודו (Boodo), ופגשתי אותה מציגה את מוצריה בתערוכה במילאנו, בהנגאר של מעצבים עצמאים בוויה טורטונה.
וכן, זו אני מהרדיו :)
להצטרפות לרשימת התפוצה של הבלוג, שלחו לי מייל:
ronit@ronitkfir.com
בשנים האחרונות אני מנהלת את #נעיםמאוד – תקשורת עם לקוחות לנשים עם כוונות רווח, מעבירה הרצאות, סדנאות ופגישות ייעוץ אישיות. את הדירות שעיצבתי ובלוג פרטי שאני כותבת תוכלו לראות כאן: www.ronitkfir.com, ואת ההרצאה הדיגיטלית שלי ב-www.lonaimli.com