מאת: אראלה טהרלב בן שחר
כשמרגרט באדור, עיתונאית מניו יורק, החליטה להפסיק לאלתר לחפוף את שערה ולתעד את התהליך בבלוג אישי, היא לא דמיינה שהניסוי שלה יהפוך להצלחה מסחררת. בבלוג שלה, The no poo experiment, באדור פירטה את כל שלבי הניסוי, שאותו ערכה עם הקולגה קתרין מרטינקו: ויתור מוחלט על חפיפה, חפיפה בסודה לשתיה וחומץ ושימוש בשמפו ירקות. זה הספיק כדי לרתק את הקוראים: הבלוג הוכרז כאחד הפופולריים ביותר לשנת 2014 באתר הבלוגים הסביבתי המוביל treehugger. "יש משהו קומי בעובדה שהדבר הכי פופולרי שכתבתי עוסק דווקא בשיער שמנוני", כותבת באדור. "אם הדיווחים שלי על שינוי האקלים היו מקבלים רבע מהכניסות שקיבל הבלוג הזה, הייתי מאושרת עד הגג".
אבל הפופולריות של no poo experiment לא באמת מפתיעה. בלוגים של אנשים שעורכים ניסוי בחייהם, בעיקר אלה המחליטים לנסות לחיות "בלי" – בלי פלסטיק, בלי קניות, בלי שימוש במעלית – הפכו בשנים האחרונות למוקד משיכה לאלפי גולשים, ולמקום שבו נוצרות קהילות ושממנו יוצאות תנועות חברתיות. זהו, למעשה, האקטיביזם החברתי החדש: נכונות לבצע שינוי בחיים הפרטיים, וחשיפה של השינוי הזה לעיני הציבור.
האקטיביסטים הסביבתיים האלה לא מארגנים הפגנות, לא מחתימים על עצומות, לא עולים על בריקדות ולא עושים פרובוקציות. השינוי שהם מבצעים הוא זה שהם מכתיבים לעצמם והוא מתרחש בתוך ביתם. אלא שמסתבר ששם, בין המטבח לשירותים, הם הופכים לחלוצים, אם לא למנהיגי תנועות פוליטיות. "יש היום ירידה באמון של אנשים בפוליטיקה ובפוליטיקאים", אומרת עינת זמבל, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה בבר אילן, שחקרה במסגרת הדוקטורט שלה אנשים שבוחרים באורח חיים פשוט ובצמצום הצריכה. "אנשים לא מאמינים שחקיקה, רגולציה או בחירה של נבחרי ציבור ישפרו את המצב, ולכן הם מבצעים שינויים פוליטיים באמצעות שינוי של חיי היומיום. הם עצמם הנשאים של הפוליטיקה. התופעה הזו נקראת 'פוליטיקה של לייפסטייל' או 'פוליטיקה אישית'".
כל אחד מהבלוגרים הסביבתיים האלה מגדיר באופן שונה את הפרויקט שלו. כל אחד מהם מנהל על עצמו ניסוי אחר, שנועד למציאת דרך לחיות בלי להשאיר טביעת רגל גסה על הכדור. האקטיביסטים הללו יבחרו לרוב באתגר שניתן להגדירו באופן קליט ומאתגר, שכלליו ברורים (וגם קיצוניים), ושמעניין לעקוב אחריו. לכן, למשל, בכותרת של רבים מהפרויקטים מופיע מספר עגול (מוטב 100) ויש לו מסגרת זמן (מוטב שנה), וברבים מהם רמת האתגר הולכת וגוברת עם הזמן וכך יוצרת מתח.
אקטיביזם חברתי למען עולם טוב יותר. (צילום: שאטרסטוק)
מדיח הכלים בשביתה
את הבלוג 100mile diet, שהוקם כבר ב-2005, ניתן להגדיר כחלוץ התופעה. אליסה סמית וג'יימס מקקינון, אז בני שלושים פלוס מוונקובר, קנדה, החליטו לקדם צריכה של מזון מקומי וטרי. השניים גזרו על עצמם כלל נוקשה: לא להכניס לפה שום מוצר מזון שמקורו מרוחק יותר מ-100 מייל ממקום מושבם במשך שנה תמימה. הרעיון עלה בראשם בעת שנפשו בבקתה מבודדת בקולומביה הבריטית, שאליה הזמינו חברים לארוחת ערב. בבקתה לא היו חשמל או מים, וכפי שהשניים מתארים, "השכן הקרוב ביותר היה הדוב השחור, והדרך היחידה לצאת מהמקום הייתה באמצעות שיט בקאנו". מכיוון שהמצרך היחיד להכנת הארוחה היה כרוב, בני הזוג וחבריהם נאלצו לקושש מצרכים ביער הסמוך. כל אורח נשלח לשביל אחר, וכולם חזרו עם שלל: פטריות מסוגים שונים, דובדבנים, תפוחים, עלי שן ארי, שום ותפוחי אדמה. ארוחת הערב, שבושלה על פחמים, העניקה לבני הזוג השראה, והם החליטו להמשיך את הרעיון גם בחיי השגרה שלהם בלב העיר.
הניסוי לא היה פשוט: במרחק מאה מייל מהם, נוכחו השניים, יש דגים, עוף, ירקות שורש, דובדבנים ותירס טריים, אבל אין שמן, אורז או סוכר בגידול מקומי, והקשה מכל – אין גרגר אחד של חיטה. באין לחם, פסטה ובירה – בני הזוג עברו לסנדוויצ'ים מפרוסות צנונית ויין דובדבנים. במקביל הם אימצו אורח חיים הכולל רכיבה על אופניים לחווה מקומית של תרנגולות מטילות, נסיעה לדייג המקומי היחיד באזור ושליטה בימים שבהם שווקי האיכרים פוקדים את האזור.
המספר 100 בולט גם בפרויקט שלקח על עצמו דייב ברונו, יזם אינטרנט ומומחה לשיווק דיגיטלי מסן דייגו - "אתגר מאה הדברים"100thing challenge באמצעות הפרויקט, שאותו ניהל בשנים 2008-2009, החליט ברונו, אז בן 37, להיפרד אחד-אחד מחפציו האישיים - עד שיגיע למצב שבו ביתו מכיל מאה חפצים בלבד. קוראי הבלוג קיבלו עדכון יומיומי שוטף לגבי מספר החולצות והמכנסיים שעוד נותרו בארון של ברונו, ומאילו פריטים יצטרך להיפרד בקרוב. מאה, גילה ברונו, זה די מעט: הוא מצא את עצמו נפרד מהגיטרה שלו, מהאיי פוד ואפילו מחולצת בייסבול עם חתימה של שחקן נערץ עליו. הוא גם מצא את עצמו שואל האם הוא באמת זקוק למודל הרכבת שקנה לו אביו בילדותו. הכל כדי להציף את הדיון בשאלה מה באמת נחוץ לנו, ומה מהרכוש שלנו הוא בגדר עול ומעמסה עלינו ועל כדור הארץ.
אצל קולין ביוואן ואשתו מישל, תושבי ניו יורק, מספר המחץ היה אפס. האתגר של ביוואן, המוכר יותר בכינויו no impact man , היה לנסות להגיע לאפס השפעה על כדור הארץ. במסגרת הפרויקט, שנמשך שנה, הוא התחייב לא לייצר אשפה (מלבד קומפוסט), לא לרכוש כלום (חוץ ממזון מקומי), לא לגרום לפליטת דו תחמוצת הפחמן (כלומר – לא להשתמש בתחבורה), ולהימנע מצריכת מוצרי נייר. "התחלנו ביום חמישי בעשר בלילה, באמצע גל החום הגדול של אוגוסט 2006", הוא מספר בבלוג. "היינו ספוגי זיעה וגם המזג שלנו היה קל להתחמם. התווכחנו מי ייקח את ביתנו איזבלה, אז בת שנה וחצי, אל הבייביסיטר - מה שהפך עכשיו לטיול שהצריך פינוי זמן בסדר היום. במקביל התעורר בינינו וויכוח בשאלה מי יעבור לקחת את החלב של איזבלה מחוות החליבה היחידה בניו יורק שמשתמשת בבקבוקים למיחזור. מערימת הכלים המלוכלכת, שהייתה תוצאה של הוויתור על שירותיו של מדיח הכלים, הקפדנו שנינו להתעלם".
לרדת לאפס הייתה גם המטרה של בט טרי, מנהלת חשבונות מקליפורניה, שבמסגרת הבלוג myplasticfreelife שהקימה ב-2007 גזרה על עצמה לא להשתמש או לקנות שום דבר שמכיל פלסטיק.
כמה חפצים זה זוג נעליים?
הבלוגרים האלה ודומיהם לא ניהלו אורח חיים אקולוגי טרם שפתחו את הבלוג. רובם החליטו לקחת על עצמם את הפרויקט ברגע של "התגלות". אצל סמית ומקקינון, כאמור, זו הייתה ארוחת הערב בבקתה מבודדת. אצל דייב ברונו ההתגלות אירעה כשנחרד יום אחד משולחן העבודה העמוס לעייפה שלו, ומגיבוב החפצים שבחדר הארונות ובמטבח. בט טרי החליטה להיפרד מהפלסטיק בעקבות צפייה בתמונה של גוויית גור אלבטרוס, שהייתה מלאה בחתיכות פלסטיק שמצאו את דרכן אל האוקיינוס.
הרגע הזה, שכולנו למעשה יכולים לחוות, הוא מה שמוביל את האקטיביסטים הסביבתיים להפסיק לחכות ולקחת על עצמם את השינוי. כפי שכותב ה-no impact man, קולין ביוואן: "ההמתנה לסנאטורים ולמנכ"לים שיבצעו את השינוי עלולה להיות ארוכה מדי. דובי הקוטב כבר טובעים בגלל הקרח שנמס... אני לא יכול לסבול יותר את הצורה שבה אני, הליברלי כביכול, יושב ולא עושה דבר. השאלה היא: מה יהיה אם אני אקח את הסיטואציה - או לפחות את חלקי בה - בידיים? זה מה שאני עומד לגלות".
הפעילים החברתיים האלה מקווים, כמובן, למשוך אחריהם קהילה של אנשים שייסחפו אחרי השינוי, שיאמצו חלק מההרגלים החדשים שלהם, שייקחו דוגמה. הם, אם תרצו, החלוצים שצועדים בראש המחנה. "מדובר בבלוגים פוליטיים", מסביר נמרוד דווק, מומחה למדיה חברתית ושיווק אונליין. "האקטיביסטים האלה מנצלים את המדיה החברתית כדי ליצור קהילה שהם גורמים לה לחיבור רגשי לניסוי שלהם - בין אם לסיפור האישי, לערכים שהוא מייצג או לאקסצנטריות של הפרויקט. כך הם הופכים למנהיגים דיגיטליים. כשהם מצליחים לבנות קהילה גדולה, הם למעשה מתרגמים אותה לשגרירה של המסרים שלהם".
מהו המתכון שגורם לבלוגרים האלה לסחוף אחריהם אלפי אנשים? במידה מסוימת מדובר בתעלומה. הצצה לבלוגים מגלה סגנון כתיבה של יומן אישי, שכולל לא פעם אוסף של רשימות מכולת טרחניות דוגמת "הפריטים שיש לי בבית", "המצרכים שיש בהם פלסטיק" ו"המזונות שאסור לי לאכול"; תיאורים לא מרנינים של שיער לא חפוף, שימוש בשירותים נעדרי נייר טואלט וניפוי גרגרי חיטה מגללי עכברים (!), לצד מתכונים ארכניים ל'איך תכינו לעצמכם ריבה בלי סוכר", "הדרך לחיות עם שני ג'ינסים בלבד" וכן הלאה. אם כל זה לא מספיק, הבלוגים האלה משמשים מדי פעם פלטפורמה לשיווק של מוצרים שונים - אמנם כאלה הנאמנים לעקרונות הבלוג, ועם זאת – נאמנים גם לעיקרון המסחר והרווח.
בנוסף, הרצון של מבצעי הניסוי לדבוק בחוקים שהגדירו גורם להם להיגרר לדיונים דקדקניים שמזכירים פלפולי הלכה - או סתם אובססיות. כך למשל, הזוג מוונקובר מוצא את עצמו תוהה האם תרנגולת שניזונה מגרגרים שמגיעים ממרכז אמריקה נכללת ברשימת המזונות המותרים לו, ודייב ברונו מתלבט "האם זוג נעליים יש למנות כדבר אחד או שניים?" ו"מה לגבי ספרייה?".
אז מה בכל זאת סוד ההצלחה? ייתכן שזהו תהליך ה"חזרה בתשובה" שמתרחש לנגד עיני הקוראים. העובדה שדווקא אנשים מהיישוב, כמונו בדיוק, לקחו על עצמם לעשות שינוי. אנו צועדים איתם בשביל שבחרו, ובינתיים מזדהים עם הקושי שבתהליך הפרידה והגמילה מהחיים הנוחים - המעלית, מדיח הכלים, המכונית והניילון שעוטף את הסנדוויץ' לבית הספר. המעקב אחר הניסויים מלווה לא רק בהזדהות, אלא לעתים גם באלמנט של מתח. קשה לתאר אחרת את המחשבה על בתו ואשתו של קולין ביוואן, שיצטרכו לעלות ברגל תשע קומות, יחד עם הכלב שחטף קלקול קיבה, ולהסתדר בלי טלוויזיה, מזגן, מקרר וחשמל בבית. כשהפרויקט מגיע לשיאו, המתח הגדול של הקוראים הוא סביב השאלה: מה עושים בלי נייר טואלט בשירותים?
אבל בנוסף לכל אלה, הניסויים האלה מספקים לנו תובנה לגבי עצמנו והפעולות היומיומיות שלנו. כך למשל אצל בט טרי, שחקרה באילו מקומות נמצא הפלסטיק, וגילתה לזוועתה שהוא נמצא בהכל: אריזות של פירות וירקות, שפתונים ומוצרי קוסמטיקה, עטיפה של נייר טואלט ממוחזר, אריזה של מוצר שרכשה באיביי, ואפילו תרופות ומסטיק ללעיסה. כך שהשינוי שלוקחים על עצמם האקטיביסטים האלה, ללא ספק מחדדים את הקשב שלנו לכדור הארץ ולנזקים שאנו גורמים לו מדי יום.
אבל לא כולם מתלהבים מהתופעה. המבקרים טוענים שמדובר פה יותר בגימיק מאשר בקריאה אמיתית לשינוי חברתי, ושהקיצוניות של האקטיביסטים הללו נובעת לא רק מאדיקות סביבתית, אלא גם מרצון להפוך את הבלוג לפופולרי באמצעות הצגת תכנים ביזאריים שיעוררו את יצר המציצנות של הקוראים.
כך או כך, ההצלחה של הבלוגים האלה כבר חצתה את גבולות הרשת: חלקם כבר הפכו לספרים שמככבים ברשימת רבי המכר, וכותביהם הפכו לנואמים מבוקשים. ספרו של ביוואן "no impact man" תורגם ל-15 שפות והפך לסרט, ביוואן עצמו זכה בתואר "אחד האנשים המשפיעים בשנת 2007", המגזין "טיים" הכתיר את הבלוג כאחד מ-15 הבלוגים הסביבתיים המשפיעים בעולם ל-2008, ויותר מ-50 אלף איש הצטרפו אליו בניסיון לחיות חיים נעדרי השפעה הרסנית על כדור הארץ (בינתיים, אגב, הוא גם נפרד מאשתו).
דייב ברונו סחף אחריו תנועה של אנשים שהחליטו להיפטר מחפציהם, והפך לדובר בנושאי סביבה. סמית ומקקינון הוציאו את הספר "plenty", שכיכב ברשימת רבי המכר בקנדה, ושימש בסיס לתוכנית טלוויזיה בהנחיית הכותבים. בט טרי פרסמה ספר פופולרי, ואף החלה להוביל איגוד בשם Plastic Pollution Coalition.
הבלוגים הסביבתיים, ללא ספק, נותנים קריאת כיוון ברורה לכולנו. "מחקרים מראים שהסיכויים שאדם שמעורב דיגיטלית יהפוך לפעיל, כזה שמקיים פעולות, שתורם, שמתנדב - עולים ביותר מפי שניים מאשר של זה שאינו מעורב", מסביר דווק. כך שגם אם רק עשיתם לייק קטן לאקטיביסט שהקים פרויקט סביבתי – אתם כבר חלק מהתהליך. אולי יום אחד גם אתם תעשו את הצעד הנוסף ותשאירו בבית מאה חפצים בלבד. או לפחות תצאו מהסופר בלי שקיות ניילון.
על איזה חפצים שלכם הייתם מוכנים לוותר? (צילום: שאטרסטוק)
