מאת: אראלה טהרלב בן-שחר

שנים לפני שטבעו את הביטוי גוף-נפש , לפני שדיברו על פסיכוסומטיקה ועל פסיכולוגיה רפואית, הוא כבר ידע על החשיבות של המצב הנפשי לבריאות הגוף. שנים לפני שיובאו היוגה, המדיטציה ושיטות הרגיעה הוא הטיף להירגע (עם מוזיקה) ולא לדאוג כדי להיטיב עם הבריאות. שנים לפני פרסום המחקרים על סגולות הפעילות הגופנית הוא המליץ להתעמל (במידה), וגם את ימי הדיאטניות הקדים כשדיבר על הצורך להפסיק לאכול לפני ש"מתפוצצים" ולשים לב מה מכניסים לפה.


והוא לא הקדים את זמנו בעשור או שניים אלא ב-800 שנה. מדובר כמובן על הרמב"ם שחי בספרד בימי הביניים, שהיה רופאם הווזיר המצרי, בנו של המלך צלאח א-דין, ואפילו התבקש (אף שסירב) להיות רופאו של ריצ'ארד הראשון, מלך אנגליה.

חוכמתו של הרמב"ם הייתה מוערכת תמיד ומעולם לא נשכחה, ובכל זאת בשנים האחרונות ישנה התעניינות מחודשת בידע ובתובנות הבריאותיות שמילאו את כתביו. כנסים, סימפוזיונים והרצאות על מורשת הרמב"ם מושכים קהל גדול ונערכים במקומות שונים ברחבי הארץ, ובראשם העיר טבריה, שהפכה למרכז שבו מתנהלים כנסים אלה. גם משרד החינוך נרתם לפרסם את ספריו של הרמב"ם בעברית, וספר על משנת הרמבם ("סודותיו של מורה הנבוכים", הוצאת דביר, מאת מיכה וגדמן) יצא בשנים האחרונות לאור. ההתעניינות מתעוררת אפילו מעבר לים, וגם בארצות הברית יצאו בשנים האחרונות שני ספרים שיוחדו למשנת הרמב"ם.

מה מסביר את ההתעניינות המחודשת בו, מה הרלוונטיות שלו לימינו ומהן התפיסות הרפואיות שבתוכן הוא משתלב? ד"ר גיל יוסף שחר, אורי מאיר צ'יזיק ופרופ' מיכאל סודרי, שלושה מומחים בני ימינו שחוזרים לרמב"ם בדרכים שונות, משרטטים את הרלוונטיות של הרופא, הפילוסוף וגדול פוסקי ההלכה בן המאה ה-12.

רפואה הוליסטית בחצר האחורית

ד"ר גיל יוסף שחר הוא רופא שבמהלך הלימודים והסטאז' התעוררה בו תמיהה על הרפואה המערבית ועל הנטייה לטפל בתסמינים בלי לנסות ולרדת לשורשי הבעיה ולתקן את הגורם למחלה. "יש בחברה הישראלית גל של חיפוש אחר שיטות רפואה והחלמה לא קונבנציונליות", מסביר ד"ר שחר. "אנשים פונים לשיטה ההודית, הסינית, הקוריאנית, ושוכחים שבחצר האחורית שלנו יש שיטה רפואית הוליסטית, מעמיקה ומקיפה הרלוונטית מאוד לימינו".
ההתקרבות למסורת, כמו גם התובנה שיש חוכמה נשכחת ברפואה העתיקה, הן שתי מגמות רווחות בציבור, ובצומת שבין שתיהן יושב הגאון היהודי. על הפופולריות שלו יכולה ללמד העובדה שרבים האנשים שמגיעים להרצאות, סמינרים, וימי עיון המתקיימים במרכז לרפואת הרמב"ם שהקים ד"ר שחר, מרכז שמקנה לציבור ידע על תזונה ובריאות על פי גישת הרמב"ם ולאור ממצאי המדע המודרני.


גם אורי מאיר-צ'יזיק, דוקטור להיסטוריה של הרפואה והתזונה, מאמין שיש ברפואה העתיקה חוכמה שנרמסה תחת גלגלי הקידמה, ושכדאי לנקות אבק מהכתבים הישנים ולדלות מהם את המידע שהשארנו מאחור. אבל הרמב"ם של מאיר-צ'יזיק אינו מייצג חוכמה יהודית אלא דווקא רפואה ערבית, אסכולה רפואית שצמחה באזורנו מהמאה ה-8 והובלה על ידי מוסלמים, יהודים ונוצרים שפעלו במשותף. הסיבה שמאיר-צ'יזיק נוטה לייבא לזמננו דווקא את התפיסה הערבית נעוצה בעובדה שהוא מאמין גדול במקומיות. "אנחנו חיים במקום מסוים, בתוך אקלים שמאפיין את האזור, בתוך גידולים חקלאיים מסוימים", הוא מסביר, "וראוי מכל בחינה - בריאותית, חברתית, תרבותית, כלכלית ואקולוגית - שנתאים את חיינו למקום". אצל מאיר-צ'יזיק ההרצאות על תפיסת הרמב"ם משתלבות עם סיורי ליקוט מזון החושפים לציבור את המזון הגדל במקומותינו, וסדנאות לאכילה מקומית מתוך אמונה ש"ככל שאנחנו קרובים יותר למקורות המזון שלנו כך אנו אוכלים טוב יותר".


פרופ' מיכאל סודרי מאמץ את הרמב"ם מסיבות אחרות. ככירורג אורתופד העובד במסגרת המרכז הרפואי הלל יפה הוא מייצג בכתבה הזו את הרפואה המערבית בת ימינו. הוא מוקסם מהאופן שבו הקדים הרמב"ם את זמנו, והמליץ המלצות רפואיות, כמו ההמלצה לאימוץ דיאטה ים תיכונית, שניתן למצוא דומות להן בכתבי עת מדעיים כיום. גם הגישה ההוליסטית של הרמב"ם, שלפיה יש להתבונן במטופל, להקשיב לו ולהבין את המכלול כי הגוף הוא מקשה אחת עם הנפש רלוונטית עבורו. לדבריו, לא פעם כשהוא נתקל במטופלים שמגיעים למשל עם כאבי גב והוא מבקש מהם לגולל את סיפורם הרפואי/אישי, הוא נזכר ברמב"ם, שידע שרופא צריך להתבונן באדם השלם ובאישיותו ולא במחלה או באיבר הפגוע, ולהתייחס גם למצב הנפשי של המטופל כאחד מהגורמים שמשפיעים על בריאותו. גם העובדה שפעילות גופנית כמנוף לשמירת הבריאות והמלצה להימנע מלקיחת תרופות מופיעות כבר אצל הרמב"ם הרשימה אותו.
כך שאין זה הרמב"ם שהשתנה ב-800 השנים האחרונות, אלא תפיסותינו על הבריאות, שמשתנות לנגד עינינו והופכות את דבריו לרלוונטיים לימינו.

כשאין תרופות נמנעים ממחלות

כאמור, הצורך לפשפש בידע הרפואי העתיק נובע מההכרה שייתכן שמשהו מהחוכמה העתיקה אבד בדרך, ומה שאבד הוא בעיקר הרפואה המונעת. התפיסה הזו, שמוטב להשקיע את האנרגיה בלא לחלות מאשר בלהתרפא ממחלה, תפיסה שהולכת ומתחזקת בימים אלה, נדחקה הצידה בשנים שבהן הרפואה התקדמה בצעדי ענק בריפוי מחלות. בשנים שבהם מדע הרפואה גילה את האנטיביוטיקה, הסטרואידים והאינסולין והמציא מיני פרוצדורות וצנתורים, הוא שכח את השאלה שבה התמקדו רופאי העבר נטולי הכלים, והיא - איך לא להיות חולים.


ואכן הרמב"ם ראה ברופא את מי שתפקידו למנוע מהמטופלים שלו להיות חולים יותר מאשר לרפא אותם. פרופ' סודרי מספר שהדוגמה הטובה ביותר לתפיסת הרפואה בימי הרמב"ם מתבטאת דווקא בנוהג הסיני העתיק לשלם לרופא כשאינך חולה, ולראות דווקא במחלה סימן לכך שמכר לך "סחורה פגומה". "מספרים שצלאח א-דין קרא פעם לרמב"ם ושאל אותו: 'איך אני יכול לדעת אם אתה רופא טוב. אף פעם לא הייתי חולה ולכן אף פעם לא בחנתי את כישוריך'", מספר פרופ' סודרי. "הרמב"ם השיב שרופא טוב הוא זה שמונע מהמטופלים שלו להגיע לחולי וציטט פסוק מספר שמות: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'. ולא רק הרופא צריך לשמור על המטופל מחולי אלא גם האדם עצמו. על פי הרמב"ם, מצווה לציית למצווה "ונשמרתם לנפשותיכם" והדאגה לבריאות נכללת בתוכה.


את השימוש בטיפול רפואי, גם כשיש כזה, האמין הרמב"ם, צריך לדחות כל עוד אפשר לנסות להחזיר את האיזון באופן טבעי. לשיטתו, כל עוד ניתן לטפל במחלה באמצעות שינוי בתזונה, אין לטפל בה בדרך אחרת. הקריאה הזו אגב, אינה מכוונת דווקא נגד אמצעי הרפואה המודרנית, אלא גם נגד האמצעים שעמדו לרשות הרמב"ם בזמנו – כמו צמחי המרפא וכוסות רוח, שהוא כינה אותם בשם "הכוחות שסוטים מן המסלול הטבעי".


כדי לשמור על האיזון, האמין הרמב"ם, צריך להקפיד על כל דבר שאנו עושים. לכן תפיסתו כוללת התייחסויות למגוון גדול של היבטים בחיים שלנו, מה שכיום אנו מכירים בשם Well being. "הוא עסק בין היתר ברפואת היומיום", מסביר ד"ר שחר, "והתייחס כמעט לכל היבט – כמו כמה ואיך אנו ישנים, מה אנחנו נושמים, כמה כדאי לנו להחשף לשמש ובאיזה טמפרטורה צריכים להיות המים במקלחת".

ששת הכוחות הטבעיים

כיום, כשהרפואה מתחילה להחזיר אליה את תחום השמירה על הבריאות, והמחקרים הרפואיים ממפים את התחומים השונים באורח החיים והשפעתם על הבריאות, מתברר שהרמב"ם צדק לא רק בגישה אלא לא פעם גם בפרטים. דפדפוף בכתבי העת המדעיים של השנים האחרונות מגלה התייחסות לכל אחד מהגורמים שהרמב"ם מייחס להם השפעה על הבריאות – שינה, תזונה, תנועה (פעילות גופנית), איפוק ושחרור (הכוונה לסילוק רעלים באמצעות שתן, צואה, הזעה וליחה) ומצב נפשי. אלה, יחד עם אקלים (שכלל זיהום אוויר, לחות ומגורים בעיר ובכפר), הוגדרו על ידיו כששת הכוחות הטבעיים הפועלים על בריאותו של אדם.


כיום אנו יודעים ממחקרים ששינה קשורה להשמנה, לירידה במערכת החיסונית, לסרטן, למצב הנפשי, לבעיות ריכוז ועוד. אנחנו גם יודעם שהתזונה משפיעה על כל סוג של חולי, החל במחלות לב, דרך סוכרת וכלה בסרטן. גם הבנת חשיבות המצב הנפשי והרגעת המתח מתבהרת בשנים האחרונות ונחשפת כגורם המשפיע על התקפי לב, סוכרת, מדדי דלקת ומערכת חיסונית. שלא לדבר על פעילות גופנית, שסיכום מחקרים עליה יכול בהחלט להתבטא באופן שבו תיאר אותה הרמבם כ"דבר העיקרי בשמירה על בריאות ומניעת מחלה".
הרמב"ם גם לא הסתפק בהנחיות כלליות אלא הותיר בכתביו הדרכה מפורטת של כל היבט בחיי היומיום. ד"ר שחר מפרט: "כשהרמב"ם עוסק באכילה הוא מונה לא רק את המזונות הרצויים ואלה שאינם רצויים אלא גם כמה לאכול, מתי, באיזה סדר ועוד. כך גם לגבי השינה הוא עוסק לא רק בשאלה כמה לישון, אלא גם באיזו תנוחה, מה צריכה להיות שעת הקימה, איך למנוע חלומות רעים, איך להכין את הגוף לשינה וכו'. גם בנושא הפעילות הגופנית הוא מתייחס לשאלות כמו כמה זמן יש להתאמן, באיזו תדירות, באיזו עצימות ומתי. והוא אפילו נותן הנחיות לגבי תדירות יחסי האישות בין בני זוג.


אם כן, בסופו של סיבוב למדנו שככל שהתקדמנו חזרנו למעשה אחורה לעבר המקורות. עד כמה הצטמצם המרחק יכולה אולי להעיד האמירה של הרמב"ם, שמצלצלת דומה כל כך לאחד מרבי המכר הגדולים של העשור: "שלושה דברים מאריכים חיים: להתפלל, לאכול, להירגע".