איך לא לחנך ילדים בהצלחה

כמי שגדלה בבית שקידש מוסר עבודה והכין אותי לחיים, היה זה אך טבעי בעיניי שאלמד את ילדיי עבודה בבית מה היא, ואעניק להם תפקידים בבית ובכך אקנה להם עצמאות, אחריות ומקצוענות.

אבל זה לא קורה. למה? כי אני יודעת שאצטרך לרדוף, להתעמת, להעניש ולתרגל עקביות-ממושכות בטרם אראה ברכה בעמלי. ובשלוש מילים: אין לי כוח.

"אולי זה אינו הזמן להיות מחנכת", אני אומרת לעצמי. אבל זה כן. "כשהייתי בגילך עבדתי הרבה בבית", ניסיתי להקנות ערכים של עבודה לאחד מילדיי כשפינה כלים מהמדיח (תפקידו בבית המבוצע כפעם ברבעון). "אחרי כל ארוחה האחים שלי ואני פינינו את השולחן, רחצנו את הכלים וטאטאנו את הרצפה. והיינו צריכים להתחלק במשימות השונות בלי לריב". ואני בכלל לא מדברת על כך שגם עבדנו בחממה (כי האחים שלי יתעצבנו עלי. הם עבדו יותר).

ומה אמר ילדי החכם והאהוב? "אמא, ההורים שלך היו עצלנים?"

"לא ייתכן שלא תדעי לקשקש ביצה", נזפה בי קלות אורנה ננר, עורכת שבועון "לאשה", והמנטורית שלי לחיים.

הנה מתפרץ לו עוד וידוי מביך: אני שורפת חביתות; לא מבדילה בין רסק עגבניות לעגבניות מרוסקות (ומה זה לעזאזל רכז עגבניות?); וממליחה מעט מדי או יותר מדי – כשאני בכלל זוכרת להמליח.

רזי הבישול הביתי עומדים כרגע בראש מעיני, כי הבנתי: לא משנה כמה כדורגל אשחק בחיי עם הילדים, כל עוד אינני מגישה אוכל מעשה ידיי.

וזה היה הרגע המכונן עבורי: הזמנתי את בכורי למסעדה – אירוע נדיר ומפנק. בסיום הארוחה המעגנת, הוא הכריז: "כזו ארוחת ערב אני אוהב לאכול".

- "אני לא יכולה להכין ארוחת ערב כזו כל יום" אמרתי.

- אמא, את לא יכולה להכין ארוחת ערב כזו בכלל", ענה פרי בטני, בכורי.

חברותי תומכות בי מאוד. "המלחתי את המרק יותר מדי, מה עושים?", אני שואלת אפילו בלי שלום, ברגע שהן עונות. "שימי תפוח אדמה", עונות בקור רוח מיכל או דורית או יואנה או סמדר.

"זה לא מתגבש לממרח", צעקתי לשפופרת כשכשלתי בהכנת הטראפלס המשובחים (בזבוז מושלם על ילדי כיתה ג'), של חברתי איילת הירשמן, מחברת ספרי בישול רבים ובעלת תכנית בישול.

כמה שוקולד שמת? היא שואלת בחוכמתה.

מסתבר שרק חצי מהכמות שבמתכון.

כשהגשתי לשולחן לראשונה עוף בגריל (שרוף וקשה) הוא נטרף! אבל מהר מאוד הבינו ילדי שאין לרדוף אחר חלום בכל מחיר. "אנחנו שפני הניסיונות שלך", הטיח הבכור אחרי עוד ארוחה לא טעימה.

"אני אנסה ואנסה עד שאצליח", הכרזתי בכינוס חירום משפחתי. "ואתם תנו לי צ'אנס, ודי לעשות את עצמכם מקיאים".

100 ימי החסד שלי טרם נגמרו, ואני כבר די יודעת להכין מרק עוף, מרק עגבניות, שניצלים, רוטב בולונז וכדורי בשר – כפי שהם מופיעים בספרי בישול לילדים וספרי מתכונים לפעוטות. ב-3 מתוך 5 פעמים הם יוצאים לי טעימים.

מוסר השכל: אם אני מצליחה לבשל, אתם יכולים לעשות כל מה שתרצו בחיים.