אראלה טהרלב בן שחר

החרב המונפת על צווארה של העיתונות הכתובה מעוררת את המחשבה שהמימרה המהוגנת "אני פותח את הבוקר עם עיתון וקפה" תזהה את אומריה כמי שנולדו לפני 50 שנה. כל מי שנולד אחרי שנות התשעים ישאב את כל המידע מן האינטרנט. לכאורה, לא ביג דיל. אז נדליק במקום לפרוש, נקליק במקום לדפדף ונעשה קופי פייסט במקום לתלוש ולתייק. אבל למעשה, כפי שאמר הפילוסוף מרשל מקלוהן –"המדיה היא המסר", וכפי שברור לכולם - לא רק הפונט ישתנה כשנקרא הכל על מסך - גם התוכן שנקרא שם יהיה שונה, דבר שיש לו השלכות מרחיקות לכת עוד יותר כשמדובר על תכנים שקשורים בבריאות.
המדיה הדמוקרטית כל כך פרוצה - שבה כל אחד יכול לפרסם תכנים גם בלי שיהיה כתב מקצועי, שבה לא תמיד יש עורך (שלא לדבר על בודק עובדות), שבה לא תמיד אפשר לדעת מי בעל האינטרס שעומד מאחורי הכותב – היא מדיה בעייתית למידע עדין כמו ענייני בריאות.

על מי אתם סומכים יותר, הרופא או המסך? (צילום: שאטרסטוק)

כמובן שיש לה גם יתרונות. האינטרנט הרי חולל מהפכת בריאות שבעקבותיה הפציינטים אינם מובלים יותר לטיפול על ידי הרופא אלא מגיעים אליו מלומדים ולעתים גם מלמדים אותו בעצמם. אבל נגישות המידע היא רק פן אחד. על הפן השני עומד ד"ר רוברט גולדברג, רופא בהשכלתו ונשיא המרכז לרפואה למען הציבור Center for Medicine in the Public Interest. בספרו"צהובוני רפואה: איך האינטרנט מנוצל כדי לעורר אימה ופחד מפני רפואה" מתאר גולדברג איך האינטרנט העלה סערת פחדים בלתי רציונליים של הציבור מתרופות וטיפולים רפואיים, איך הוא גורם לתהודה לא פרופורציונלית של סיפורים אישיים, איך הוא גרם לכך שידוענים משפיעים על דעת הקהל יותר ממומחים בעלי ידע, ואיך הוא מאיים להחזיר את התרבות שלנו שנות אור אחורה מבחינת הרציונליות שלנו בקבלת החלטות על בריאות. איך הוא עושה זאת?
ובכן, מסתבר שאחד האויבים הגדולים ביותר של המדע הוא הבלוג, שיחד עם הטוקבקים וסרטוני הווידיאו הוויראליים מביאים למרכז התמונה סיפורים קורעי לב של אנשים פרטיים. הם מביאים אלינו את סיפורה הנוגע ללב של ההיא שהתרופה גרמה לה לצמיחת זקן או לדיכאון התאבדותי, ושל ההוא שהפסיק לאכול חלב או גלוטן ונרפא מסרטן סופני תוך ימים. בגלל אופן קליטת המידע האנושי, אומר גולדברג, אנחנו מושפעים מן הסיפורים האלה יותר מלכל מחקר סטטיסטי. מידע שמגיע מ"אדם שיש לו פנים" משכנע אותנו הרבה יותר ממידע מבוסס על מספרים.
וכך קורה שסיפורים אישיים, שנחשבים בעיתונות הרפואית למידע בעל הערך הנמוך ביותר (סטאדי קייזס), תופסים בציבור תהודה גדולה יותר משל מחקרים שנאספו על מדגם גדול של אנשים ומאיימים להפוך את כולנו לתרבות שנשענת על 'מה שקרה לשכנה שלי' ולא על מה שנבדק במחקר מדעי.
הסיפור על האחד שנפגע מניתוח/תרופה – הרי אינו רלבנטי. הרפואה כולה מבוססת על שיקולי עלות-תועלת ואף טיפול רפואי אינו נטול תופעות לוואי. עם זאת, הכלל הרציונלי מורה לנו לבחור בפעולה עם סיכוי גדול במחיר של יש לה סיכון נמוך. אבל מהרגע שהרשת מתמלאת סיפורים על כל אותם מקרים שבהם התממש אותו הסיכון, שיקול הדעת הציבורי שלנו משתבש.
הרשת, לפי הניתוח של גולדברג גורמת לא רק לכך שהסיפור האישי מתעצם על חשבון הנתונים מבוססי מחקר, אלא שגם הידוענים התורנים הופכים לקובעי דבר יותר מהמומחים בתחום. מנועי החיפוש, שאינם מפעילים אפילו שיקול דעת של עורך, מביאים לראש התוצאות את האתרים הפופולריים ביותר ולא את אלה הרציניים יותר, מסייעים לעובדה כמו זו שהשחקנית ג'ני מקארתי מעצבת את דעת הציבור על השפעת החיסונים על אוטיזם יותר מאשר עמדתו של רופא או חוקר בתחום שמבין את הנושא יותר, על אף שגוגל אינו מקפיץ אותו לראש הרשימה.
.

מאז שחשפה את האוטיזם של בנה, הפכה ל"מומחית"בתחום. ג'ני מקארתי (צילום: GettyImages)

גם הסיפורים על השחיתות של חברות התרופות המממנות מחקרים, תפסו ברשת מקום גדול מדי מזה הראוי להם. נכון שהתגלית שתאבתנות קפיטליסטית מחלחלת לתוך המדע, היא מזעזעת ומבלבלת. עם זאת,לא כדאי לשפוך את השיטה המדעית עם מי האמבטיה. מחקרים, גם אלה הממומנים, בדרך כלל נותנים לנו מידע יותר אמין מטיפולים שנבדקו רק על ידי בלוגר פרובוקטיבי, או ידוען.
אפשר לומר שהרשת מחזירה את הקדמה אחורה, ואנחנו הופכים להיות דומים לשבטים שכל אנתרופולוג היה שמח לנסות ולפצח את הלך מחשבתם. אט אט אנחנו הולכים ודומים לאותם ילידים שלא נותנים למנתח להתקרב לגופם, ואי אפשר לשכנעם שהוא אינו מעוניין לאכול או להקריב את בשרם. שלא יתנו לחולי הסרטן כימותירפיה כי זה גורם להקיא, בעוד שאת ההשלכות רחוקות הטווח הם כבר אינם מסוגלים לאמוד. שבכל מקרה לא יקחו תרופות מן האדם הלבן, כי כל ההגיון שלו משובש.
אז מי שגולש לאתרים שיש להם השלכות רפואיות, כדאי שיזכור שלא מכל סיפור אישי כדאי להפיק לקחים מיידיים, שלפני שנכנסים לאתר כדאי לבדוק מיהו הכותב ולהבחין בין ניסיון אישי לבין תוצאות מחקר, ושככלל מוטב לסמוך על אנשים שיש להם השכלה בתחום מאשר על אנשים שיש להם פרסום או כריזמה.