אראלה טהרלב בן־שחר
את הכלא של ימינו אנשים קונים בעצמם. הם בוחרים בקפידה את הצבע, הדגם והכיסאות ומשלמים עליו ביוקר. ולמרות זאת, כשהם כולאים את עצמם בתוכו כל בוקר וערב, הם מרגישים את הכעס ואי הנוחות על שלילת החופש, על כך שהם צריכים למצות את העונש ולשבת בכלא ולחכות עד שגזר הדין הזה ייגמר.
מדובר כמובן במכוניות. אותו כלי טכנולוגיה שנועד לספק ניידות לכל אדם, ומאז שהאנושות התקדמה מספיק כדי לספק אותו לכל אדם - הוא הפסיק להיות כלי של ניידות והפך להיות קובייה בתוך הפקקים הארוכים שנפרשים כל בוקר על כבישי העולם.
ואכן אנו מרצים את עונש הישיבה בפקקים שעות ארוכות כל שבוע, שלא לדבר על שנה. 60% מאיתנו, הישראלים (לפי נתוני הלמ"ס מ־2008) יושבים כל יום במכונית, מחציתם (30%) מבלים בה מעל חצי שעה. בוושינגטון יושבים אנשים 74 שעות בשנה בפקקים בלבד (מלבד הזמן שהיו ממילא צריכים להשקיע לנסיעה למקום העבודה). יותר משבוע עבודה. תחשבו איך חיינו היו מושפעים אם היינו ממלאים את חצי השעה היומית הזו בילדים, בבן זוג או בספורט.
עונש יומיומי (צילום: שאטרסטוק)
לאחרונה הסתבר שהפקקים הם לא רק בזבוז זמן מטריד, אלא גם סיכון בריאותי. מדובר בשילוב גורמים:
קודם כל, הישיבה בפקקים מעלה את הסיכוי להשמנה. ואיננו נשענים כאן רק על ההיגיון הבריא: על פי מחקר שפורסם ב־American Journal of Preventive Medicine, כל חצי שעה על הכביש מעלה את הסיכוי שלנו ללקות בהשמנת יתר (לא סתם בהשמנה) ב־3%. וזה מובן מאליו, כי הישיבה בפקק מוסיפה עוד שעות של יושבנות לישיבה הממושכת ממילא במשרד ומול הטלוויזיה.
ולא זו בלבד – הרי את שעות הישיבה האלה איננו מבלים בהנאה אם כי בדריכות נרגזת ומתוחה, לראות מי יחתוך אותנו או אם נוכל להשתלב בתנועה מימין ואם נספיק לרמזור הירוק. המתח הזה כמובן לא עובר בלי שהגוף יבחין בו. כפי שמסתבר ממחקר שנטל בדיקות שתן מנהגי אוטובוס בלוס אנג'לס בשעות העומס (והשווה אותם לנהיגה בשעות שבהן הכביש פנוי), בעת נהיגה הורמוני הלחץ שלנו עולים ויש כאלה שאפילו נתקפים בחרדה ייחודית לפקקים (כפי שגילה פסיכולוג אנגלי בשם דיוויד מוקסון) - אלה חשים הזעה בכפות הידיים, כאב ראש ועלייה בקצב הלב.
אבל ההוכחה המטרידה ביותר היא זו שמצאו חוקרים גרמנים שהראו שאחוז גבוה מהאנשים שמאובחנים עם התקף לב במיון, הגיעו לשם לאחר ישיבה בפקק. על פי המחקר שפורסם בכתב העת הרפואי היוקרתי ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין, בקרב הלוקים בהתקף לב יש פי שלושה "ניצולי פקקים", מאשר באוכלוסיה הכללית.
אז מה עושים?
האם בעיית הפקק תיפתר אם נמעיט את השימוש במכוניות פרטיות? לצורך כך התגייסו מתמטיקאים ופיתחו מודל מתמטי שהראה שאילו כולנו היינו מוותרים על נסיעה ברכב הפרטי ונוסעים לעבודה באוטובוס, כולנו היינו מגיעים מהר יותר. כמו בהרבה מקרים אחרים, מסתבר שהקדמה של הדור הבא תתבטא לא רק בפיתוחים טכנולוגיים ממוזערים וזולים אלא גם בשיקול דעת לגבי השימוש בהם. ובמקרה של הפקקים – כולנו צריכים להתחיל לחפש חלופות למכונית הפרטית.
נכון שקשה להיפרד מהמכונית, שכשנכנסנו אליה לראשונה מהצד של הנהג בגיל 18 הרגשנו עצמאות וחופש. ועם זאת, הזמנים מחייבים. נראה שאופניים, קורקינט, אוטובוסים, רכבת ושיתוף נסיעות יתפסו בקרוב את מקומו של הרכב, כך שהוא לא יבנה סביב כל אחד מאיתנו קירות כלא שבתוכו אנו לא רק מבזבזים את הזמן אלא גם יושבים בנוחיות כל הדרך להתקף הלב הבא שלנו.
ייעוץ מקצועי: פרופ' דוד מהלאל, פרופ' לתחבורה בטכניון ויושב ראש תחבורה היום ומחר, ארגון המקדם תחבורה בת קיימא; ויקי מאיירס, חוקרת בחוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, באוניברסיטת תל אביב, עוסקת במחלות לב וזיהום אוויר; זאב זהר מנכ"ל WAYbetter, חברה המקדמת שיתוף נסיעות מיוחדות במוניות
