אראלה טהרלב בן־שחר
בעיית קשב היא כמעט כמו דמות נוספת במשפחה. נוכחותה מורגשת ליד שולחן האוכל (כשהילד עם הפרעת הקשב אוכל בעמידה ומפזר סביבו אי שקט), בטיולים המשפחתיים (כשהילד עם בעיית הקשב מבין שהוא צריך לנעול נעליים עשר דקות אחרי שכולם כבר ברכב), ולא פעם גם ביחסים בין ההורים ("אמרת לו כבר עשר פעמים לשים את זה בתיק, תני לו לבד עכשיו") .
אבל למרות שהנוכחות שלה היא כמעט כמו של הדרקון בסיפור הילדים "דרקון אין דבר כזה", לא תמיד ברור אם גם במקרה שלה צריך להצביע עליה, לקרוא לה בשמה ולהכיר בחשיבותה. השאלה כמה ואיך להתייחס לבעיית הקשב מטרידה הורים לילדים עם בעיה.

ילדים שיודעים שיש להם בעיה מתמודדים איתה טוב יותר (צילום: שאטרסטוק)

ההורים שואלים את עצמם שאלות כמו: האם זה יכול להפחיד או לפגוע בילד שיגידו לו שיש לו בעיה? איך צריך להסביר לילד את הבעיה? האם צריך לדבר על זה בגינה הציבורית או להסתיר מהשכנים?
לאורה וולמר, פסיכולוגית קלינית לילדים, מומחית להפרעות קשב ומנחת המופע "הפרעת קשב - זה כל הסיפור", עונה על השאלות האלה:

האם להגיד לילד שיש לו "בעיית קשב"?

התשובה הקצרה היא: כן. יש הורים שחושבים לא לספר לילד שיש לו בעיית קשב מחשש שירגיש חריג או חולה, אבל למעשה ההפך הוא הנכון. ילד עם בעיית קשב מרגיש שמשהו אצלו שונה, וכשלא מספרים לו מה זה הוא משלים לבדו את החסר וחושב שהוא טיפש, מופרע או סתם ילד רע. הבשורה שמה שיש לו זו רק בעיית קשב מקילה עליו. לילדים עם מודעות יש ערך עצמי גבוה יותר.
מעבר לכך, כשהילד מבין מה הבעיה שלו, הוא יכול ללמוד להתמודד איתה טוב יותר ולכוון את עצמו נכון כדי למצות את כישוריו. למשל, לפנות לספורט, לחפש מה הדברים שמקילים עליו להתרכז או להתגבר על האימפולסיביות ועוד.

איך להסביר לילד מה זו בעיית קשב?

אין מה לדבר עם הילד במונחים פסיכולוגיים או רפואיים מסובכים, צריך למצוא דרך להסביר לו את המצב באופן שמתאים לגיל ההתפתחותי שלו. וולמר בוחרת לתאר זאת לילדים כבעיית 'השוטר הרדום של המוח'. זהו דימוי שמתחבב על הילדים, מסיר מהם אשמה ומשאיר להם תקווה. 'אחרי הכל' היא אומרת 'שוטר רדום אפשר להעיר'.

האם כדאי לילד לדבר על זה חברים ומכרים?

הבחירה הסופית 'אם לגלות' או 'לא לגלות' צריכה להיות של הילד. אבל, חשוב שההורים לא יכוונו את הילד לשמור את הדבר בסוד, כי זה מעביר לו את המסר שיש כאן משהו שצריך להתבייש בו. צריך לעודד את הילד לדבר במקרים שבהם הדיבור על כך יכול לעזור לו לתקשר את הצרכים שלו ( אם הוא צריך לשבת קרוב למורה, לצאת החוצה בזמן בחינות וכיוצא בזה). אבל, אם הילד מתבייש ורוצה להסתיר זאת, אין 'לעשות לו חשיפה'.