דוקטור, מה אתה היית עושה?

"תחשבי על זה ותחליטי", אומר לך הרופא אחרי שהוא פורש בפניך בצורה מלומדת את האחוזים שהטיפול שהוא מציע לך ייכשל או יצליח. הוא יכול לציין 7% סיכוי לילד עם תסמונת דאון לעומת 1% סיכוי להפלה, אם את מתלבטת אם לעשות בדיקת מי שפיר; הוא יכול להציג את הסיכוי לסיבוך בניתוח ערמונית, אל מול האחוזים שהסרטן יחזור אם תסתפק בקרינה; או לציין את האחוזים להופעת סרטן השד בעקבות טיפולי פוריות אל מול האחוזים שלא תישני חמש שנים ותחטפי דיכאון.

יהיה אשר יהיה הנושא שעליהם אתם מדברים, אתם בטח תשבו שם ותרגישו בלתי מסופקים. הייתם שמחים שבעל מקצוע יחליט בעניין. ואם הרופא אינו יכול, אולי צריך היה בעל מקצוע אחר. אחד שמבין באחוזים ובסטטיסטיקות ויודע איך להשוות בין סיכויים קטנים לתמותה, לסיכויים גדולים לאיכות חיים ירודה. אבל מי שקבע תור לרופא, צריך לדעת שלא פעם המפגש איתו מסתיים במבוכה ובלבול גדולים יותר מאלה שהיו קודם, ומכניס אתכם למערבולת של ניסיון לבחור שאולי לא חוויתם מאז שהתלבטתם אם זה האדם להתחתן איתו או איזו קריירה לבחור.

זקני העם זוכרים ימים אחרים. ימים שבהם הרופא אמר "את צריכה לכרות את השד", "הורמונים זה לא בשבילך" או "הפתרון הנכון זה ניתוח ערמונית". האם היו אלה ימים יפים יותר? קשה לומר. הרבה זעם ציבורי הוטח ברופאים שהחליטו החלטות עבור הפציינטים שלהם, שבוודאי חשו שמדובר בהחלטות מבוססות על ידע מקצועי בלבד. נאמר שהם התנשאו, התנהגו כאילו הם אלוהים ולא שיתפו את הפציינטים בסיכונים ובסיכויים. והרופאים מצדם, כאילו שמחו להתנער מאחריות, הזדרזו להעביר את האחריות אל הפציינטים.

במקביל פיתחו פסיכולוגים רפואיים ואתיקאים תורות שלמו שהסבירו שכל החלטה רפואית מתבססת במידה קטנה על ידע רפואי בעוד שכל היתר מבוסס על ערכים, בחירות, פחדים והערכת סיכונים. בקיצור – דברים שהפציינט מומחה בהם יותר מהרופא. אחרי הכל, איך הרופא יכול לדעת אם הפציינט פוחד יותר מנכות או ממוות? אם הוא היה בוחר לגדל ילד בעל מום מאשר לא ללדת בכלל?

וכך קרה שמסדרונות בתי החולים מלאים אנשים שמזילים דמעות גם בגלל הזכות המפוקפקת הזו לבחור. אנשים שלא עוזבים את משרד הרופא לפני ששואלים "אבל דוקטור, אם זו הייתה אחותך, מה היית ממליץ לה לעשות?".

לאחרונה קם גם דוקטור, אמנם דוקטור לנוירוכלכלה ולא לרפואה, שמוכיח באמצעות מחקרים שהתחושה שלנו - שאולי טוב היה שהרופא יחליט במקומנו - יותר מוצדקת ממה שאנו חושבים. באבא שיב, פרופסור לנוירוכלכלה מסטנפורד שעבר יחד עם אשתו את ההתלבטויות הכרוכות באבחנה של סרטן השד (כריתה – כן או לא, טיפול ביולוגי או קרינה וכיו"ב), סירב לקחת על עצמו את האשמה והמבוכה. במקום להרגיש אשם ומבולבל, הוא ואשתו החליטו להפקיד את האחריות חזרה בידי רופאיה.

לימים, כשאשתו החלימה (ברמיזיה), חזר שיב למעבדה והחליט לחקור אם התחושה שלו הייתה מוצדקת או שמא הנוהג להעביר את האחריות לקבלת החלטות רפואיות לפציינטים (או כפי שהוא מכנה זאת, "לתת לפציינט לשבת במושב של הנהג"), הוא שמוצדק.

ההרצאה של ד"ר שיב:

ד"ר שיב נתן למחצית מנבדקי המחקר שלו לבחור אם עליהם לשתות תה קמומיל או תה המכיל קפאין לפני פתרון חידות מילוליות. המחצית השנייה של הנבדקים הצטוו לשתות את אחד מסוגי התה לפני המשימה. ומה הסתבר? אלה שבחרו בעצמם איזה תה לשתות נטו להשקיע אנרגיה בחרטה (הייתי צריך לבחור תה אחר), השקיעו פחות במשימה וביצעו אותה פחות טוב.

במילים אחרות: העובדה שהרופא מחליט עבורנו מגדילה את יכולת ההתמודדות שלנו, חוסכת לנו חרטה, ספקות והלקאה עצמית, ומפנה אנרגיה להתמודדות עם המחלה. האם המחקרים האלה עומדים ליצור הפיכה חוזרת, וההמלצה הרפואית תהיה להסיר אחריות מעצמנו ולהחזיר אותה לרופאים? ימים יגידו. ועד אז, נסו לחשוב על ההחלטות שאתם עצמכם החלטתם, כאילו היו החלטות שנעשו על ידי אדם אחר. תנו אמון בעצמכם. אולי לא בטוח שההחלטה שעשיתם הייתה ההחלטה הכי טובה, אבל מה שבטוח זה שלהמשיך להתלבט ולהתחרט אחרי שקיבלתם אותה זה לא טוב.