הבוקר מצאתי את עצמי מביטה במדף בגדי הספורט שלי. פעם היתה לי תלבושת יחידה ואחידה לספורט, והיום מדף שלם ובו מכנסיים, חולצות, חזיות, כובעים ויש אפילו כמה זוגות של נעלי ספורט. הספורט הוא חלק מאורח חיי, ומהווה היום ממש צורך. אבל זה, אני חייבת להודות, קרה בהדרגה.
כילדה לא אהבתי את שיעורי הספורט (פספוס של מערכת החינוך, כמובן), וגם כאדם בוגר מצאתי כל דרך אפשרית לחמוק מהנושא. היום, אני רצה בין ארבע לחמש פעמים בשבוע, שישה-שמונה ק"מ בכל פעם. אני משתתפת באימוני כוח, שיעוריי טייבו וריקודים. הפעילות, ברובה, מתבצעת בשעות הבוקר המאוד מוקדמות. חלק מכם ודאי מתעייפים רק מלקרוא על זה, וגם אני בעברי הלא רחוק הייתי חושבת שזה לא אנושי.
אז איך זה קרה? אשתף אתכם במסלול הריצה שלי, מסלול שהתחיל כשלראשי מצחייה לבנה, לגופי מכנסי טריקו ורודים וגופיה לבנה, ולרגליי נעלי הספורט היחידים שהיו לי.
לונדון חיכתה לי
לונדון היא העיר שבה התרחשה פריצת הדרך. טסתי לחופשה כשעל גופי עשרות קילוגרמים נוספים. הייתי כבר בעיצומו של תהליך שינוי הרגלי התזונה שלי והגרמים החלו לרדת – קצב ירידה איטי מאוד, בין 200-400 גרם בשבוע. אכלתי לא מעט במהלך החופשה, אך גמעתי מרחקים עצומים בהליכה ברגל. באותו השבוע ירדתי כמעט קילו, למרות שאכלתי בנדיבות.זו היתה ממש חותמת לכך שפעילות גופנית מסייעת בהורדת המשקל. באופן תיאורטי ידעתי זאת, אבל אין כמו חוויות אישיות שמפגישות את התיאוריה עם המעשה. במקרה שלי, קילו שלם היווה שילוש לקצב הירידה הרגילה שלי.
ואז החלטתי לעשות את הצעד ולצאת להליכות יזומות על אדמת ארצנו, מתוך הבנה שמה שעובד בלונדון יעבוד גם פה. עשיתי זאת לבד, עם עצמי. לא רציתי את הלחץ של לקבוע עם חברה להליכה, לא רציתי להיות מחויבת לאף אחד, שלא לאבד את המומנטום במקרה של "הברזה".
ללא תירוצים ודחיות, ברגע שהיה לי זמן פנוי, הייתי לובשת את אותה התלבושת - מכנסיים ורודים, חולצה לבנה, כובע מצחיה, וללא התעסקות מיותרת יצאתי להליכה. בהתחלה זו היתה הליכה קצרה, 20 דקות בערך מסביב לשכונה, עם הפרש של כמה ימים בין הליכה להליכה. בהתחלה הייתי יוצאת להליכה בין פעם לפעמיים בשבוע, וזה היה בין פעם לפעמיים יותר ממה שעשיתי עד אז. אני מציינת זאת כי זו בחירה איך לראות את הדברים, יש מי שיחשוב "רק פעמיים? זה לא מספיק וחסר משמעות", אך אני טוענת שכל צעד, גם הקטן ביותר שמקדם אותי אל המטרה - שינוי אורח החיים - הוא צעד אחד יותר ממה שעשיתי בעבר. זכרו: דריכה במקום היא בסדר לפרקי זמן קצרים אך דריכה ממושכת במקום דינה כדין הליכה אחורה.
מוזיקה וגיוון
לאט לאט הבנתי שמה שהכי עושה לי את ההליכה זו מוזיקה טובה. רכשתי מכשיר האזנה פשוט, שמתי לי שירים שאני אוהבת ולאט לאט התארך לו המסלול, ומצאתי עצמי מוסיפה פעם נוספת בשבוע להליכה. עם הזמן (אחרי כמעט שנתיים) עברתי להליכה מהירה ואז לריצה. קצב הירידה שלי במשקל עלה, סיבולת לב הריאה השתפרה וההליכות ברחוב עם עגלת בתי הקטנה התרבו.
ואז, התלבושת הורודה-לבנה כבר לא הספיקה ורכשתי לי מכנסי ספורט בחנות ספורט והוספתי גופיה וחיכיתי כבר לבוקר שבו אצא להליכה עם החליפה החדשה, כמו ילד המתרגש ללבוש את בגדי החג החדשים שלו.
הסוד טמון גם בטריגרים קטנים שיעשו לנו את זה. היום אני רצה במסלולים שונים בשדות רמת השרון או בחוף הים, כי אני יודעת שאצלי הגיוון בנוף ובמסלול הוא חשוב. אני אוהבת לרוץ בחוץ, לחייך לאנשים, לנפנף לשלום ולקבל חיוכים חזרה, אני אוהבת את הריחות שבאוויר, ובריצות הבוקר בשדות אני נושמת את ריח הפטרוזיליה והכוסברה, או התותים - תלוי בעונה.
הכי חשוב זה להבין שדיבורים וכוח רצון לא מספיקים כדי לזוז - צריך פשוט להתחיל לזוז.
התירוץ הנפוץ ביותר לחוסר פעילות גופנית הוא גורם הזמן. אני, לדוגמה, בחרתי להתחיל את היום יותר מוקדם, כשכל הבית עדיין ישן. לאחר מכן אני חוזרת הביתה, מתארגנת, מכינה כריכים לילדים, הבית מתעורר וכולם יוצאים ללימודים או לעבודה. לעתים אני יוצאת יחד עם ילדים להליכה או רכיבה באופניים אחר הצהריים, או שאני אוספת אותם מהחוגים ברגל במקום ברכב. ברגע שתבינו שזה חשוב לכם, אתם תפנו לזה זמן. זה לא דורש הרבה ויש פעילות גופנית שאינה עולה ולו שקל אחד.
