לפני חמש שנים חגגה אמי את את ליל הסדר האחרון שלה. היא חלתה בסרטן אכזרי, קצר וכואב, אך כל עוד בילתה בחברת המשפחה, הילדים, הנכדים ובני זוגם , זו הייתה חגיגה עבורה, ללא קשר למצב בריאותה.

אמא בג'ינס

באחד מימי האביב לפני חמש שנים, טיילנו אמי ואני בקניון ולפתע פנתה אליי: "מיכלי, בואי נכנס לחנות, אני רוצה למדוד ג'ינס. מעולם לא יכולתי להרשות לעצמי". אמי היתה רוב חייה שמנה ומעולם לא לבשה ג'ינס - רק שמלות או מכנסיים עם גומי. בעקבות המחלה, רזתה מאוד.

תוך דקות ספורות היינו בחנות בגדים, מביטות באמי הלובשת לראשונה בחייה בג'ינס. אני ראיתי אישה חולה, חלשה, חובשת פאה לראשה, ואימי ראתה אישה רזה, לבושה בג'ינס. כלל לא היה אכפת לה שהיא רזה בגלל המחלה, העיקר שהיא רזה. חיבקתי אותה, שמחה בשמחתה, שגם ברגעים קשים יש לה את היכולת לחגוג. והבנתי שאימא שלי, שתמיד שידרה שטוב לה עם היותה שמנה, בתוך תוכה חלמה על גוף חטוב שיכול ללבוש ג'ינס ולמעשה ויתרה, השלימה עם זה שהיא שמנה ולא האמינה שהיא יכולה לשנות. אך היא תמיד האמינה בי וביכולות שלי, מה שגרם לי להאמין בעצמי וביכולות שלי לקבוע את עתידי - וגם את בריאותי.

האושר הפך לדייר קבע בבית

אמא שלי, כמו רבים בדור שלה, נתנה את כל כולה לילדיה, ומעולם לא דרשה עבור עצמה דבר. כשרציתי לשמח אותה בהיותי ילדה, נהגתי לקנות מתנה לאחי הצעיר כי היא תמיד אמרה: "כשאתם מאושרים, אני מאושרת". היום אני אמא בעצמי ולשמחתי, מאז שהבית מנהל אורח חיים בריא - האושר הפך לדייר קבע.

בתהליך שעברתי תמיד הזמנתי את בנותיי לקחת חלק: באוכל שאכלתי, בפעילות הגופנית, בקניות של המצרכים. בהתחלה תמיד נתקלתי בסירוב ובמשפט, "אמא, תאכלי את הירקות שלך ותעזבי אותנו בשקט", אך אני המשכתי להציע ותמיד היו ירקות על השולחן. תמיד דיברתי על כך שהאוכל שאני אוכלת הוא בריא (בשום אופן לא השתמשתי במילה "מרזה"). טיגנתי להן שניצל, אך ציינתי שחזה העוף שאני אוכלת בריא יותר. אך אין טוב ממראה העיניים: הבנות ראו את השינוי מתרחש לנגד עיניהן, וקיבלו מסר ברור שהשינוי הוא אפשרי ומשתלם.

לאט לאט, הן ביקשו לטעום מהאוכל שלי, ורצו לשמוע עוד הסברים מדוע אפיה עדיפה על טיגון, וביחד פתחנו ספרי בישול ובחרנו מתכונים בריאים. הכל נעשה בסבלנות ובעדינות. מיה (13.5) ושירה (11.5) אוכלות היום בריא. על הדרך, שתיהן השילו הרבה קילוגרמים ממשקלן, ומעודדות גם את חברותיהן לאכול בריא.

גילי, בת הזקונים (7) שלי, עדיין אוהבת את האוכל המטוגן. השבוע, מיה אמרה לי: "אמא, את חייבת להציל גם את גילי. אם אני הייתי יודעת בגיל של גילי את מה שאני יודעת היום, היו נחסכות ממני כל השנים בהן הייתי ילדה שמנה והרבה פחות בריאה".

ואני אמרתי לה: "את הצלת את עצמך. כל מה שהשגת זה בזכותך, את בחרת להקשיב לי וליישם את הדברים. כשגילי תרצה, זה יקרה גם לה".

התפקיד שלי כאמא הוא תמיד לשמור על בנותיי ולתת להן את הכלים לשמור על עצמן, אבל רק הן יכולות לבחור מה לקחת מזה. אמי לא נתנה דוגמא לאורח חיים בריא, פשוט כי היא לא ידעה מהו. היא ויתרה על החלום שלה להיות רזה, אבל עודדה אותי לחלום ולהגשים חלומות. היא נתנה כל כך הרבה, ברוחב לב, ברגישות ובחוכמה. שמה של אמי היה מזל, ואני תמיד מרגישה כך – מיכל בת מזל.