הנזיר הויאטנמי טיך נהאת האן האמין כי "הנשימה היא הגשר המחבר בין החיים לתודעה, המאחדת את הגוף ואת המחשבות שלך". שנים רבות שאני מבקשת למצוא את נקודת האיזון בין החיים הפנימיים שלי, הבית והמשפחה לבין החיים "החיצוניים" שלי - העבודה והקריירה. זהו קונפליקט בסיסי בחיים של רובנו. כולנו רוצים הכול מהכול - גם משפחה חמה ותומכת המכילה זוגיות והורות פעילה, וגם עולם ועניין מלא במישור המקצועי.
מצאתי את עצמי כל כך עמוסה תמיד ברחש אינסופי של מחשבות פנימיות על מה אני רוצה, לצד אינסוף רשימות של מה אני צריכה לעשות, שהרעש הפנימי הזה יצר בתוכי מתחים וקונפליקטים פנימיים מתישים. שאלתי את עצמי: איך אני מוצאת מיקוד פנימי וחיצוני בעומס החיים המהירים שלי? שלושה ילדים, זוגיות, וכל זה לצד קריירה תובענית בחברת תקשורת.
התחלתי לשאול את עצמי מה חשוב לי, מה פחות, איפה אני משקיעה את עיקר האנרגיה שלי, ואיפה אני מבינה שאני בעיקר משלמת מיסים חברתיים.
להתחיל לנשום כמו שצריך
הרגשתי שאני נושמת רע, כמו אדם שנמצא כל הזמן בריצה, במאמץ, ונשימתו קצרה וקטועה. זה השפיע עליי: הרגשתי מתח פנימי, עצבנות וקוצר רוח. לא שמחה, לא מרוצה, כל הזמן מפסידה.
חיפשתי דרך לטפל בנשימה שלי. ללמוד לנשום עמוק יותר, סדיר יותר, פחות מהיר, קטוע ומהוסס. ביקשתי לחקור אם דרך הנשימה העמוקה, המודעת, זו שתאפשר לי לחיות בשמחה ובאיזון עם כל החזיתות התובעניות שלי.
מצאתי את עמותת "אמנות החיים", בראשותה של ד"ר דפנה רז, בוגרת הפקולטה להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת תל אביב. העמותה מציעה סדנאות שונות בענייני נשימה ומדיטציה, ואני בחרתי לקחת את הקורס הבסיסי. דפנה נחשפה למשנתו של הגורו ההודי שרי שרי ראווי שנקר במהלך שליחות עם משפחתה בארצות הברית. היא התאהבה בתפיסת החיים שקידם ועם חזרתה לארץ פתחה את המרכז הישראלי הראשון.
"אמנות החיים" מאגדת בתוכה, כדרכם של מרכזים מהסוג הזה, הלך מחשבתי פילוסופי (מה שדפנה קוראת לו "ידע") לצד כלים פרקטיים ויישומיים. אני פחות התחברתי ל"ידע", אולי כי אני כבר כל כך שבעה מ"ידע", אבל מאוד אהבתי את התרגול.
להבחין בין עיקר וטפל
המפגש הראשון היה מטלטל, והנשימות העמוקות הוציאו ממני המון בכי, לחץ, עצב ומתח. במפגשים הבאים, מצאתי שבעזרת ההתמקדות בנשימה אני מצליחה למצוא שקט פנימי ולו לזמן קצר. גיליתי שמשחקי הנשימה למיניהם עוזרים לסוג של התעוררות וניקיון פנימי חדים ומהירים. המשחק בנשימה שלנו מעודד התבוננות שונה מהרגיל, פנימה והחוצה, בדברים שאנו רגילים להתבונן בהם באופן כמעט אוטומטי.
הנשימה עזרה לי להתחיל להבחין בין עיקר וטפל בחיי, ולהרגיע את הזמזום האינסופי בראשי בניסיון למצוא מיקוד פנימי וחיצוני. למדתי להתחיל לבחור את סדרי העדיפויות וכמה זה חשוב ומשמעותי לי, כמה זה עוזר להפחית עומסים מיותרים ומאיר בשמחה את מה שחשוב.
זה היה נדבך חשוב בהתפתחות שלי. אני יכולה לומר בוודאות שמאז אני נושמת אחרת, גופנית ורגשית, עמוק ומודע יותר ומשהו בזמזום הפנימי נחלש והמיקוד התחזק. כשאני שוכחת ומתרחקת, אני חוזרת לתרגל מדי פעם.
אני ממליצה לכל להתנסות בכך על בסיס חודשי - אבל גם פחות מזה יעשה רק טוב.
