סמדר כהן טרקל
ברווקותי התגוררתי במרכז תל אביב. בצמוד לדירתי קיוסק שנוהל על ידי אם קשישה ובנה בן השישים ומשהו. היתה ביניהם חלוקת עבודה. הבן עבד בבוקר. האם עבדה בלילה. בכל פעם כששבתי מיום העבודה , ליבי נכמר למראה הקשישה שעבדה עד שעות מאוחרות. הייתי מברכת אותה לשלום ושואלת אם היא זקוקה למשהו. לרוב השיבה בשלילה. יום אחד ביקשה שאשמור על הקיוסק, למשך שתי דקות, כדי שתוכל ללכת לשירותים. למחרת אותו דבר. אלא שמכאן נשאבו יחסינו אל תוך מערכת התניות: היא היתה רואה אותי. שלפוחית השתן שלה היתה מתמלאת ואני התייצבתי לעמדת השמירה של הקיוסק.
(צילום: שאטרסטוק)
באחד מסופי השבוע, נסעתי. כשחזרתי מצאתי אותה חבולה. 'מה קרה’? שאלתי.
'אין אור בשירותים של הבניין’. נפלתי’, השיבה.
'מעכשיו, קבעתי, את נכנסת לשירותים רק אצלי בדירה. וכך קרה שרצף ההתניות המשיך, אולם בשינוי קטן: מיקום השירותים.
אלא שיום אחד נמאס לי. החלטתי לבטל את ההתנייה. הפסקתי לחזור הביתה בשעה קבועה (לא שזה שינה משהו לשלפוחית שלה). חמקתי לדירה בהיחבא. כשרציתי לצאת החוצה, נעזרתי בחלון (גרתי בדירת קרקע).
יום אחד הפסיקה הקשישה להגיע לקיוסק. ואני עזבתי את העיר. שתיים עשרה שנה עברו מאז, ואני עדיין שואלת את עצמי מדי יום - ממתי הפכתי להיות קמצנית כל כך בזמן. הרי מה בסך הכל ביקשה ממני אותה אישה קשישה ? מה זה חמש דקות ביום, כשאני מבזבזת הרבה יותר זמן ביממה על שיחות תפלות, המתנה בתור, בהייה מול הטלביזיה, נשנוש.
ואם תשאלו אותי? ויתור על חמש דקות, מותיר אתכם עם שארית של 1435 דקות ביממה
והמסקנה שלי: לתת מעצמך חמש דקות ביום ולהיות כמעט מאושר.
