מירי דהאן

ציפורנית מצרית, חרציות וביקיה שעירה. שדה פרחי הבר שהוקם בבאר יעקב (צילום: אדוארד קפרוב)

כשאני יוצאת מהשער האחורי של הגינה בימים אלה, בשכונת גבעת חוטר בבאר יעקב, אני טובעת בים של ציפורניות ורודות ושלל פרחי בר. עד לפני ארבעה חודשים יצאתי לשדה גרוטאות מוזנח ומלוכלך.

הפיכת שדה הגרוטאות לאחו יפהפה פורח התאפשרה בזכות פרויקט קהילתי, שבמסגרתו זרענו, תושבי השכונה, מגוון של צמחי בר בחגיגה שכונתית (פרטים בגיליון מאי של מגזין מנטה בכתבה "דברו אליהם בפרחים").

שבועיים אחרי הזריעה התכסה השדה באורחים לא קרואים – חמציצים, שאיימו לחנוק את הנבטים הרכים שלנו. המומחה שליווה את הפרויקט פסק: "לרסס. הכל". אבל אנחנו רצינו שדה בטוח, טבעי. ריסוס לא בא בחשבון. "טוב, אתם יכולים לעשב", אמר המומחה, "אבל זו יותר מדי עבודה".

אז איך מעשבים ארבעה דונם בלי להתייאש כשאת מעט העשבים בחצר הקטנה שלי אני לא מוציאה?

משנים את הגדרת המשימה:

לא מעשבים ארבעה דונם, מעשבים כמה שמספיקים. כל שטח שנעשב יהיה עוד כתם פריחה.

איך עשיתי את זה:

שכן עם ידיים טובות הכין לי מסגרת עץ בגודל מטר על מטר. יצאתי לאחו עם כפפות, דלי והמסגרת. העפתי מבט על שדה החמציצים שהסתיר בין גבעוליו את הנבטים הרכים. הנחתי את המסגרת על האדמה ואמרתי לעצמי: עכשיו אני מעשבת את החמציצים בריבוע הזה. זו המשימה שלי. אחרי חצי שעה היה לפני ריבוע של נבטים אופטימיים שנחשפו לשמש.

הזזתי את הריבוע והתחלתי לעשב עוד מטר על מטר.

בכל פעם שהרמתי את הראש והסתכלתי על מרחב השדה שבשליטת החמציצים נתקפתי ייאוש, אבל אז החזרתי את המבט לריבוע הנקי שלי ונרגעתי.

ככה, ריבוע ועוד ריבוע, שעה בבוקר ועוד שעה אחר הצהריים, עם שכנים שהצטרפו אלי מדי פעם, או שטחים נקיים שנגלו לעיני בהפתעה כי מישהו אחר עישב אותם, כבשנו בשדה חלקות גדולות שתורגמו למרבדי פריחה נפלאים.

מה למדתי: שהדרך להתמודד עם משימה גדולה ומאיימת היא לחלק אותה למנות קטנות. כך המשימה הופכת מוגדרת, בת ביצוע ומאפשרת תחושת הישג מתמשכת הנשענת על רצף של הצלחות קטנות.השיעור הזה אגב, תופס לכל שדה אחר בחיים.

חמציץ אחר חמציץ, אחר חמציץ, אחר חמציץ. עישוב בתוך מסגרת (צילום: אדוארד קפרוב)

ילדי השכונה, דרור מעיין וירדן, בין הציפורניות (צילום: אדוארד קפרוב)