אראלה טהרלב בן שחר
אני כותבת על מה שאומרים לי. בדרך כלל זה מרגיע, אבל לפעמים זה מדאיג. כמו עכשיו כשהעורכת מתקשרת ואומרת לי: 'בואי נעשה כתבה על ג’ון של האלוהים?'. מספיקה הצצה חטופה באינטרנט בשביל להבין שמדובר בנושא שמתאים למישהי שמאמינה ברוחניות ובמודעות, שתולה קריסטלים ואוכלת אורגני ולא לשמרנית קונבנציונלית כמוני.
אפשר לומר שנולדתי סקפטית. אולי זה לא מדוייק. הסקפטיות שלי היתה יותר נרכשת ובאה כהתנגדות לתזזיתיות, יש שיאמרו חיוניות, של אמי, שגרמה לה להיות מוקסמת מיונג, גורדרג'ייף, סיאנס ואי-צ’ינג, הרבה יותר משהיתה מוקסמת מלדאוג שחולצת ההתעמלות שלי תישאר לבנה אחרי הכביסה, ושיהיו שניצלים לארוחת הצהרים.
'אחלה' אני אומרת לעורכת, מנסה לשוות התלהבות לקולי. אני יכולה לנסות להצהיר על כשל טכני ולומר ש: 'אין מספיק חומר עליו באינטרנט', אבל אני חוששת. אני יודעת שעוד יכולים להחליף את זה בכתבת תחקיר בגוף ראשון על בעיות הסקס של רופאים סקסולוגיים, או משהו כזה. כבר מוטב לנסות להגיע לג’ון של האלוהים עצמו. וזה מה שאני עושה.
עיתונאי צריך להתנהג לא פעם כמו מישהו שאין לו בוחן מציאות. ואכן, אחרי פחות מ-24 שעות אני רואה בתיבת האי מייל כותרת מרגשת של תשובה מעוזר של ג’ון של האלוהים.
שמי דייגו ואני מתנדב ומתורגמן אצל ג’ון של האלוהים. כתוב שם. "צר לי לומר לך שאין זה אפשרי לראיין את ג’ון בטלפון. אם את רוצה ראיון, תצטרכי לבוא הנה תחילה ולבקש רשות מן הרוחות שעובדות דרכו. אם תקבלי תשובה חיובית, תוכלי לעבור את התהליך הנדרש בקאזה. אז תוכלי לבקש ראיון, שגם הוא יתאפשר רק בשעה שהאנרגיות יאפשרו זאת.
ישנו צוות טלוויזיה נורבגי שחזר הנה כבר ארבע פעמים כדי לנסות לקבל את אישור הרוחות לראיון.
אז עכשיו אני לא רק צריכה לכתוב על רוחות, אני גם צריכה שהם יאשרו אותי. לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל בתחקיר. זהו. אני מפשילה שרוולים, נושמת נשימות עמוקות, מתנקה מן הרעלים, נפתחת לעולם ומתחילה בתחקיר. הסקפטיציזם יוצא לחופשה, הסקרנות והתמימות נכנסות לפעולה.
אני קוראת על החולים שמצהירים שרופאו בידי ג’ון של האלוהים, ועל אלה שבאים לבקש את כוחותיו, אני קוראת על הגידולים בגודל כדורגל שהוצאו מראשי אנשים, ועל חדר הקבורה בקאזה שבו נערמים כסאות גלגלים וקביים נטושים. גם אני כמו החולים מתמלאת תקווה ותפילה. אולי, אולי יש מישהו שהמציא עוד דרך לרפא מחלות חשוכות מרפא. אני קופצת לאתר שיש בו פרטים על טיול למקום.כמעט
רושמת לי את הפרטים ביומן. רוצה לשלוח את המידע למי שיכול להזדקק לו. כועסת בליבי על כל הסקפטיקנים שמחרבים את המסיבה, ששוללים את התקווה, שחושבים שכל מה שהם לא מבינים לא קיים. אני מתכוונת לכתוב את הכתבה כמו סיפור של תקווה וטוב לב. על אדם שמקבל חינם מאות אנשים ביום, ומסכים לעזור להם.
אבל אז יוצא לי לראות חיתוך שדיים של ממש בסרט שמופץ ברשת:
ראיתם איך הוא חותך את השד של האישה בסכין מטבח?
עכשיו אני זועמת על השרלטנות והטיפשות, שמאפשרים לאנאלפבית לקחת סכין מטבח ולחתוך שדיים של אישה ועוד להכניס אצבעות לא מחוטאות פנימה. מישהו חייב להפסיק את עבודת האלילים הזו אני חושבת ומוצאת אתר של מאמרים מדעיים, אתר של קוסם שמדגים מאחזי עיניים ,ואתר המיוחד במיוחד לעצירת ג’ון של האלוהים. עכשיו כולי ביקורת. ברור שאני אקרא לה 'אנשי התקשורת מושכים שמן על ידי השרלטן הגדול בעולם'.
אבל אז אני קוראת איך ג’ון מתאר את עצמו כמי שמאפשר לשלושים רוחות של רופאים וקדושים להיכנס אליו, ושהם עושים את הריפוי. התאור לא משכנע אותי. אבל היכולת שלו לשמש כלי ריק. לתת לקולות אחרים לדבר דרכו. להשתיק את עצמו כדי להעביר תכנים לאחרים. בסך הכל מה עשיתי אני כל היום? הייתי מדיום. כלי לחולים חשוכי המרפא שעולים לרגל בתקווה, לאלה אסירי התודה שמרגישים שהם חבים לו את חייו, לעיתונאית החטובה של אופרה שהסכימה למכור חצי צרה אישית בשביל להתנסות בטיפול ולכתוב עליו, לאלה המתלבטים אם יש ביכולתו לעזור להם ולאלה שחושבים שמדובר בשרץ משוקץ שצריך להוקיע את שמו בכל הזדמנות.
ומרגע שאני מבינה שאני והוא עמיתים למקצוע. שני מדיומים שנותנים לקולות אחרים לעבור דרכם, אני מחליטה לכתוב עליו כפי שהייתי כותבת על קולגה. כבוד הדדי מהול בהסתייגות.
את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא במגזין אפריל שלנו.
