דיברתי על זה עם אבא שלי, אני לא מסוגל לבקר את אימא במוסד הסיעודי בו היא מאושפזת. כשאני רואה אותה, אני בוכה ומתחנן שלא תשאיר אותי לבד, שלא תלך, משל הייתי ילד בן ארבע. הוא מבין. הוא בא אליה כל יומיים גם בשבילי.

אימא תמיד קראה לי ילד שלה, היא ילדה אותי אחרי שלוש שנים של טיפולי פוריות. עד שמלאו לי 7 שנים היא לא עבדה, ואני הייתי צמוד לה לשמלה. גם כשעבר פודל טיפסתי לה על הראש. בכל השנים האלה אבא היה בעיקר בעבודה, אחי הגדול ממני בשש שנים לא ראה אותי ממטר, והיא הייתה מושא אהבתי היחיד.
אין זה פלא שבגיל 11, כבר הגעתי לטיפול אצל פסיכולוג בגין חרדה בלתי פוסקת במהלך החופש הגדול, שאימא הולכת למות.
יש לי תוכנה במוח, שבענייניי אהבה אני שם את כל הביצים בסל אחד. רק מהלחץ הלב שלי הופך לחביתה, כי כל מפגש וכל הכרות היא הרת גורל. בין דחייה הרמטית לבין משיכה עד אובדן שליטה, הלב שלי נכנס לוורטיגו.
מרוב זהירות ובלבול, החלקתי ושברתי את הלב מספר פעמים. אף פעם לא ביקשתי בשל כך חופשת מחלה, כי לא חשבתי שיש ממה להתרפא. ככל הידוע לי שברון לב לא מוכר בדין, לא מקבלים בגינו הקלות ולא פיצויים נזיקיים. הוא אפילו לא מזכה אותך בשבעה ימי אבלות הלכתיים.
בין עת שברון לב אחד למשנהו אפשר למתוח קו, עליו הלכתי בטור מעגלי שאסור לעצור בו. אחרי כמעט שלושים שנה של הליכה במעגלים, התחלתי לצלוע, אז פניתי לטיפול פסיכיאטרי, אולי הוא יסייע לי לקפץ ביתר קלות? אולם, רק שכבר לא הייתי מסוגל ללכת יותר התחיל הטיפול.
לאהוב בטור ולא במקביל, זה להיות רומנטי, כמו רומיאו ויוליה בני השש עשרה, שאהבו אחד את השנייה באהבה יוקדת בלעדית, אך בלתי אפשרית. גם אני כמו שני ילדים האלה חשבתי שבלי לממש את אהבתי האחת, עדיף שלא להיות.
אני מניח שהם לא הכירו את רבי נחמן מברסלב, שהיה מייעץ להם שאיפה שנגמר מתחיל. אני מניח גם שלו יוליה הייתה מתאשפזת במחלקת נשים באברבנל בדיכאון עמוק על אהוב ליבה רומאו, הפסיכיאטר שלי היה נותן לה מרשם ואומר לה "לא נורא, יבוא חדש".
thinkstock :צילום