לקראת עליית העונה הנוכחית של "מאסטר שף" לאוויר פנה בעלה של מייסר סרי אל צוות ההפקה והמליץ על אשתו כמתמודדת בתוכנית. "בעלי ידע למה הוא ממליץ עלי", אומרת סרי. "אני כבר כמה שנים עוקבת אחרי זה, והוא יושב איתי ושומע אותי נותנת ביקורת. אני רואה מה המתמודדים עושים, ואומרת: 'הוא היה צריך לעשות את זה בצורה אחרת, הוא היה צריך להוסיף את התבלין הזה'. אחר כך השופטים נותנים בדיוק אותה ביקורת, ובעלי אומר לי: 'אמרת נכון'. אבל אני החלטתי לא להירשם. ידעתי שזה יכול לתת לי חשיפה ענקית, אבל לקחתי בחשבון גם אפשרות שלא אצליח, וחששתי מנפילה".
ומה את מרגישה כשאת צופה בתוכנית היום?
"אני לא מצטערת שאני לא שם. לא כולם צריכים להיות מאסטר שפים בטלוויזיה. אפשר להיות מאסטר שפים גם במקומות אחרים. אני מאסטר שפית בסדנאות בישול".
סרי (55) אכן מסתדרת מצוין גם בלי תוכניות ריאליטי, ויעידו התלמידות והתלמידים הרבים שמשתתפים בקורסים ובסדנאות שהיא מעבירה בעיר מגוריה, יפו. יעיד גם הספר שהיא הוציאה לאחרונה, "בישולים וסיפורים" – ספר הבישול הדו-לשוני הראשון בישראל, שכל המתכונים בו מופיעים הן בערבית והן בעברית.
כפי שרומז שמו, בספר של סרי יש לא רק מתכונים, אלא גם אגדות עממיות הקשורות לקולינריה. "קמצן קנה שלושה תפוזים", מתבשר הקורא שמגיע לעמוד 40. "פתח את הראשון, ראה שמקולקל. פתח את השני וראה שגם הוא מקולקל. כיבה את האור ואכל את התפוז השלישי". אין ספק שאילו היה מתקיים דיאלוג בין מי שגדלה על הטקסטים הללו לבין אבירי הבישול של הפריים-טיים, הוא היה בהחלט מסקרן.
גם עכשיו, בלי שסרי פגשה אותם מעולם, יש לה הרבה מה להגיד עליהם. "אייל שני ממש שוחה בתוך האוכל", היא אומרת. "הוא נותן לך להרגיש את כל המטעמים בפירושים שלו. יונתן רושפלד קונקרטי: אם טוב לו, הוא אומר שזה טוב; אם לא טוב לו, הוא אומר שזה לא טוב. הוא אדם שאוהב אוכל, ואני אוהבת אנשים שאוהבים אוכל. אני מעריצה את רושפלד".
היית פעם במסעדה שלו?
"לא. אם הייתי יודעת איפה הוא נמצא, אם הייתי באזור שלו, הייתי נכנסת".
למה זה מסובך?
"לא מסובך, אבל אני צריכה לצאת לאזור שלו, לפגוש אותו שם".
עשר דקות נסיעה מהבית שלך.
"כן, אבל אני לא יוצאת הרבה. אני רוב הזמן יושבת בבית, קוראת מתכונים, חושבת איזה מתכונים אני יכולה לשלב בתבשילים שלי, מה מתאים, מה לא מתאים. אני הרי בונה תבשילים".
את לא הולכת למסעדות?
"אני אוהבת ללכת למסעדות, אבל בעלי לא אוכל בחוץ, אז אין לי פרטנר. אני צריכה ללכת עם חברות או עם האחיות שלי. אני הולכת איתן לפעמים למסעדות ביפו העתיקה. פעם רצינו לאכול במסעדה בראשון לציון, הגענו, ראינו שיש מקום, אמרו לנו: 'תחכו, נארגן לכן שולחן'; אחרי כמה דקות באו ואמרו: 'אין לנו מקום'".
מה את חושבת על זה?
"יש פה גזענות. אין מה לעשות".
את נתקלת בזה הרבה?
"ברור. זה חלק מהחיים, אבל לא כולם חייבים לאהוב אותי ושאני אוהב אותם, למרות שאני אוהבת את כולם שווה בשווה. אם תהיה בן אדם, לא משנה לי מאיזו עדה ודת אתה. ככה זה אצלי".
הראשונה ביפו שמכרה אוכל מהבית
היא נולדה למשפחת אבו שחאדה היפואית, בת בכורה מבין שמונה ילדים. בנעוריה החלה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה, אבל הלימודים נקטעו עם נישואיה בגיל 17 וחצי לזקריא סרי, בעל חנות למכשירי חשמל משומשים בשוק הפשפשים. "בקושי הספקתי ללמוד, ובא האביר שלי", היא מתרפקת.
בשנות בגרותה הראשונות עבדה לפרנסתה כתופרת, ואת אהבת האוכל מימשה בעיקר כשאירחה בני משפחה וחברים. הפעם הראשונה שהרוויחה כסף מכישרון הבישול הייתה בסוף שנות ה-90, כשהקימה דוכן בשוק האוכל בדיזנגוף סנטר.
"יום אחד אחותי אומרת: 'תשמעי, יש שוק אוכל בדיזנגוף סנטר, מה דעתך שניכנס לשם?' נכנסנו, מכרנו אוכל ערבי והיינו הדוכן הכי אסתטי והכי נקי. משרד הבריאות עבד קשה, אבל אף פעם לא הייתה ביקורת עלינו. לא היו אצלנו חיידקים, לא היו סלמונלות. בשלב מסוים הנהלת דיזנגוף סנטר רצתה לקדם את השוק וסידרה לנו הופעה בתוכנית של עינת ארליך בערוץ 2. הופענו בטלוויזיה, יום שישי בערב, וככה התברר ללקוחות שאנחנו ערבים. עד אז חשבו שאנחנו מזרחים. לא הייתי אז עם מטפחת, לא הייתי דתייה, והעברית שלי לא מסגירה אותי, אז חשבו שאני יהודייה ספרדייה. ההופעה בטלוויזיה הפילה אותנו טיפה – אין מה לעשות, זה ככה – אבל מי שהאמין באוכל שלנו ואהב אותו, המשיך לבוא".
התחנה הבאה הייתה מטבח שפעל בסניף שופרסל בקניון עזריאלי, שם התבקשה סרי להכין תבשילים שונים מאלה שעליהם גדלה: "הייתי עושה עופיונים ממולאים, אווזים, קרפלך. בפסח הייתי מכינה קניידלך בכמויות, ובחנוכה הייתי עושה המון לטקעס, שהאנשים ייקחו הביתה".
האנשים אכן לקחו, והתגובות הטובות עודדו אותה להתחיל למכור אוכל מהבית. "הייתי הראשונה מהנשים הערביות ביפו שעשתה את זה. התחלתי עם קינוחים: מכאן, מהמטבח הקטן שלי, התחלתי לעשות עוגיות ולמכור אותן. ואז אישה אחרת שמעה על זה והתחילה לעשות אותו דבר, ועוד אחת שמעה והתחילה לעשות אותו דבר. נשים אמרו: 'אם מייסר ממשפחת אבו-שחאדה מיפו, המארחת, הבשלנית, מוכרת אוכל – גם אנחנו יכולות'. אני נתתי להן אומץ לעשות את זה".
למה זה דרש אומץ?
"כי זה נחשב צעד נועז מאוד. חלק גדול מהנשים שיצאו אז לעבוד עשו את זה בשקט, שאף אחד לא יידע, ונשים שידעו לבשל חשבו שזו בושה למכור אוכל. ואז אני התחלתי למכור, ובבישולים שלי השתמשתי במוצרים הכי טובים שיש, והפכתי למותג. הבעיה הייתה שפתאום צצו ביפו המון נשים שמכרו אוכל; הן צצו כמו פטריות ולקחו לי קליינטים, אז במקום לשבת בבית ולא לעשות כלום, התחלתי להעביר סדנאות בישול, וזה מה שאני עושה עד היום".
בתחילת כל סדנה מקפידה סרי לספר שאין לה ילדים. "תמיד היו אומרים לי: 'איזה כיף לילדים שלך שאת מבשלת ככה', אז התחלתי להגיד שאין לי ילדים, כדי שלאנשים לא יהיה קשה לגלות את זה אחר כך. היום לא חסרים לי ילדים. אני אחלה דודה. עבר עידן הכאב".
חלק מהמפגשים נערכים בביתה, והאחרים מתקיימים בעמותות ובארגונים שונים. בראשית הדרך השתתפו בהם נשים ערביות בלבד, אבל בהמשך התרחב הקהל. העובדה שבשנים האחרונות עברה סרי תהליך של חזרה בתשובה והפכה לאישה דתייה ששומרת באדיקות על חוקי האיסלאם לא מפריעה. העברית המצוינת שלה, שאותה רכשה בתיכון טרה-סנטה, מסייעת לה ליצור קשרים חמים עם בני כל המגזרים, ולא רק בסדנאות.
"לפני כמה שבועות באתי לראיון בגלי צה"ל", היא מספרת. "נכנסתי לשם ככה, עם המטפחת שלי, וזאת הייתה הגאווה שלי. אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, אבל נכנסתי לגלי צה"ל עם המטפחת שלי".
מה מיוחד במטפחת שלך?
"היא מעידה שאני מוסלמית ערבייה - גם מוסלמית וגם ערבייה. ואני גאה בעצמי שאני מגיעה למקומות כאלה. בסדנאות לא כל האנשים מכירים אותי, אבל בסוף אני מקבלת חיבוקים".
יש מי שלא מחבק?
"תראה, אני יכולה לקבל שירות ממך ואתה יכול לקבל שירות ממני, אבל אנחנו לא חייבים להתחבק אחר כך. אותי מחבקים. אני עבדתי בשופרסל בזמן שהיו הרבה פיגועים, וזה היה מצער אותי. היו 70 עובדים: גם ערבים, גם יהודים, גם רוסים - היו מכל העדות, כי אנחנו קיבוץ גלויות פה - ואני לא הייתי מרשה לאף אחד שיפתח את הפה בענייני פוליטיקה. אמרתי: 'אנחנו עובדים ביחד יפה, בנחמדות, אז נמשיך ככה'. זה היה החוק. ידעתי שאם יכניסו פוליטיקה לעבודה, יהיו תקלים אישיים. ואז בא אלי טבח שעבד איתי ואמר לי: 'מייסר, למה כולם באים אלייך ומספרים לך את הסיפורים שלהם?' אמרתי לו: 'כנראה שאני הכותל שלהם'. זה שימח אותי. הבנתי שאני יכולה לתת מעצמי ולעזור לאנשים – אבל בלי פוליטיקה".
מגישה את התרבות דרך האוכל
היום סרי רואה את עצמה כגשר בין תרבויות. "לאנשים יש סטיגמה: מוסלמית זה טרוריסטית. אבל אני מוסלמית, ואני לא טרוריסטית, וגם לא אף אחד מהמשפחה שלי. אני מגישה את התרבות שלי דרך סדנה, דרך שיחה, דרך הספר שהוצאתי – וככה אני מעבירה את המסר הנכון. זו גם הסיבה שבגללה החלטתי להוציא את הספר בשתי השפות, ערבית ועברית. ערבית היא שפת האם שלי שאני לא יכולה לוותר עליה, ועברית זו השפה שאני חיה בה – והיא מאפשרת לי להגיע לקהל גדול יותר ושיכירו אותי".
"אתה מזכיר לי את אלון, הקצב שאני עובדת איתו. הוא יהודי, והוא כל הזמן היה אומר לי: 'מייסר, תיכנסי לפוליטיקה, למועצת העיר. אני אפנה לכל האנשים ביפו ואבקש שיתמכו בך'. אמרתי לו: 'למה?' אמר לי: 'כי את ישרה'. אמרתי לו: 'למה אתה רוצה ללכלך אותי? תשאיר אותי ככה'. אני רוצה לתרום בשקט. אני לא צריכה פוליטיקה כדי להגיע לאנשים. אני מגיעה להרבה אנשים גם בלי זה".
לכן כל כך מפתיע שלא הגעת עד היום לעמיתים היהודים שלך. איך זה לא קרה?
"לא חיפשתי אותם. אם הייתי מחפשת, הייתי מוצאת. בזכות פייסבוק אני מגיעה היום לכל מקום. אבל כבר החלטתי שאני רוצה לפגוש את חיים כהן, ואני מתכננת להגיע אליו. מכל השפים, הוא בעדיפות ראשונה אצלי, כי הוא מכיר את המאכלים המזרחיים יותר מכולם. גם רושפלד כבר מכיר אותם, אבל הוא בשלן אירופאי בעיקרון, בזמן שחיים כהן באמת מבשל למזרחים. גם את אייל שני אני רוצה להכיר. לא מזמן הביאו לי סנדוויץ' שלו. היה מהמם".
נניח שיש לך מחר פגישה עם אייל שני. איך זה היה מתנהל?
"הייתי מבקשת לעבוד אצלו שבוע במטבח. לא יזיק. אני אכיר אותו מקרוב, והוא יכיר אותי יותר מקרוב. אני כבר מבינה את הראש שלו מהטלוויזיה, אבל הוא לא מכיר אותי בכלל. ככה הוא יכיר דבר שהוא לא מאסטר שף, שהוא מאסטר שף מסוג אחר. אני רוצה שהוא יכיר את האורז שלי, שיראה באיזה שיטות אני מגישה אותו, שירגיש את הטעם, שיראה שאני עושה אותו עם האהבה, עם הנשמה".
על מה היית מדברת איתו?
"על כל מיני דברים, על כל מיני מטעמים, על כל דבר שיכול לצוץ".
ועם רושפלד?
"על רושפלד אני רק אסתכל. יש מה ללמוד ממנו".
‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾
המטבח היפואי: הרבה יותר מחומוס
בשנים האחרונות הפך המטבח הגלילי לשם נרדף למטבח מקומי מרתק, אבל הספר של סרי מוכיח שגם למטבח של יפו יש להציע עושר רב של מאכלים מקוריים – מסלטים ומנות בשריות, ועד לתבשילים ולמתוקים. הנה שתי דוגמאות למאכלים שאפשר למצוא במטבח הלא מספיק מוכר הזה.
קובה עדשים
מנה בריאה מאוד ומזינה, שטוב לאכול עם זיתים וסלט מתובל בלימון. בעבר קראו לה "קובה עניים", כי המרכיבים שלה היו זמינים לכולם, וכיום אפשר לקרוא לה קובה לטבעונים.
מרכיבים
לקובה
- 1 כוס עדשים ירוקות
- 1 כוס עדשים אדומות
- 1/4 כוס בורגול דק
- 1/4 כוס קמח
- 2 כפות גדושות בצל קצוץ דק
- 3 כפיות שום כתוש
- 1 כף גדושה פטרוזיליה קצוצה דק
- 2 כפות שמן זית
- מעט כמון
- מלח
- פלפל שחור טחון
להגשה
- 1/4 כוס מיץ לימון
- 2 כפות שמן זית
אופן ההכנה
- שוטפים את העדשים ושמים בסיר עם מים עד כיסוי. מביאים לרתיחה ומבשלים על אש בינונית כ-30 דקות, עד לריכוך. מסננים ושומרים את מי הבישול.
- שמים את העדשים ובקערה ומוסיפים את שאר מרכיבי הקובה. מערבבים.
- יוצרים מהתערובת כדורים ומעצבים אותם לצורת קובה. מכניסים למי בישול העדשים, מביאים לרתיחה ומבשלים כ-5 דקות. מוציאים את הקובות מהסיר בעזרת כף מחוררת ומניחים בצלחת הגשה. יוצקים מעל את מיץ הלימון והשמן, ומגישים מיד.
רומנייה – תבשיל חצילים ועדשים עם רימונים
זהו אחד המאכלים העממיים האהובים עלי, ואני תמיד מכינה ממנו כמות גדולה כדי לחלק למשפחה ולשכנים. כדאי לאכול את הרומנייה לצד פלפלים חריפים מטוגנים, חמוצים – וכמובן שפיתה חמה.
מרכיבים
- 200 גרם עדשים ירוקות
- 1/2 ק"ג חציל (בערך 2 חצילים), מקולף וחתוך לקוביות בגודל 4 ס"מ
- 1/2 1 ליטר מים
- 1/2 כוס שמן זית
- 6 שיני שום כתושות
- 3 כפות קמח
- 1/2 כוס מיץ רימון חמוץ (אפשר מתרכיז)
- 1 כפית כמון
- מלח
אופן ההכנה
- שמים בסיר את העדשים, החצילים והמים. מביאים לרתיחה ומבשלים עד לריכוך, כ-40 דקות.
- מחממים במחבת מחצית מכמות שמן הזית ומטגנים את השום 2 דקות על אש בינונית. מוסיפים את הקמח ומטגנים, תוך ערבוב, עד שהתערובת שחומה. מוסיפים לסיר ומערבבים היטב.
- מוסיפים לסיר את מיץ הרימונים, הכמון ומלח. מביאים לרתיחה ומבשלים 10 דקות על אש נמוכה, תוך ערבוב מדי פעם.
- ההגשה: מחלקים את התבשיל לצלחות ומטפטפים על כל מנה שמן זית. אוכלים עם פיתה חמה, חמוצים ופלפל חריף.
