כבר ראיתי הכל בתוך הקהילה הזו של אנשים שלא יודעים לבשל: אלה שנרתעים ממטבח, אלה שאין להם חוש טעם, אלה שבטוחים שהם נורא יצירתיים ומשלבים בהתפעלות עצמית טונה עם מי ורדים, ואלה שהם סתם קלולס גמורים. על קרן אמרו שהיא אינה יודעת לשלוק ביצה.
לא נבהלתי. ראיתי מקרים קשים ממנה וכבר לימדתי אותם את החוקים הבסיסיים ביותר, כאלו שניסחתי לעצמי אחרי שנים של קיצוץ וחיתוך וטיגון והקפצה ואפייה וערימות אינסופיות של כלים. איך לסדר את קרש החיתוך, באיזו סכין לבחור כשרק מתחילים, מה קורה לבצל במפגש עם הווק וכמה הווק הזה חוסך עבודה ואנרגיה. אני מנהלת פנקסנות סיזיפית של שכלולים קטנים שנצברו כאן, במטבח. שמחתי לחלוק אותם הפעם עם מישהי בוסרית, שלא בילתה מול הכירה והכיור.
מיליון סדנאות כאלה כבר עשיתי, לקבוצות ולבודדים, והן תמיד מתחילות באותה השאלה: מה הדבר שאותו תרצו ללמוד לבשל. כמעט תמיד חוזרים לבסיס. אנשים שפוחדים מהמטבח לא רוצים להתחיל בטורט היער השחור, אלא באוכל של אמא: פירה, עוף בתנור, אורז, רוטב וינגרט. גם קרן נשמעה כמוהם. המאוויים שלה הסתכמו בעוגה בחושה וקציצות, עם רוטב ובלי, והאמנתי שיש לי את היכולת להחזיר אותה הביתה עם תושייה ואפילו עם רצון לבשל.
הסדנאות שלי לבשלנים מתחילים הסתיימו תמיד בסיר עם תבשיל וארוחת צהריים נעימה בחצר וקופסאות לקחת וטלפון של יום אחרי. הן מעולם לא הסתיימו בתבשיל גאדו־גאדו אינדונזי.
הרבה אנשים, גברים במיוחד, מתנדבים לבוא לשטוף כלים. הבית בהחלט רוחש עוזרים, עוזרות, מאפרת, מעצבת שולחן, צלם, מנקה ובראש ובראשונה – הבת שלי רותי, שנענתה לקריאת ה"מיי־דיי! מיי־דיי!" הנואשת, של אם רופסת ביום לוהט. תפקידה יהיה לפקח על צילומי האוכל שיתרחשו בעוד אני עסוקה בהוראות.
הגם שאין זה ממין העניין, חובה עליי להתוודות: כשפלס נכנסת, נבוכה ושקטה, אני בוהה בלסת שמוטה: אישה יפה לאין שיעור. גבוהה, זקופה, ללא איפור.
אם הייתה סתם עומדת שם בלי לעשות מעצמה עניין, והיא אלופה (וכובשת) בלא לעשות מעצמה עניין — דיינו.
אם הייתה מסתפקת בלשיר לפרנסתה — גם כן דיינו, אבל האישה הזו גם מלחינה וכותבת ומעבדת ומפליאה במשקל וחרוז...
תראי קרן, אני מצביעה, זה כיור. חשוב לנקות אותו לפעמים. הדבר המרובע הזה הוא תנור, וזה, ממול, זה השיש. עליו אנחנו נעבוד, כן? וחשוב שתלבשי סינר, כן? וחשוב שתכיני הכל מראש, כן?
היא בקושי עונה. אחר כך מתברר שפלס בהחלט יודעת לבשל וכולם צוחקים ממני.
ואז אני מבחינה שפלס שרויה בעילפון־בחילות של תחילת היריון, ומתאמצת בגבורה להחזיק מעמד. אני מבינה שדרוש מהפך מיידי בקונספט.
קרן, אני מנסה, מה את הכי אוהבת לאכול?
"גאדו־גאדו".
???
"גאדו־גאדו".
רותי, אני, הצלם, המאפרת, המסייעת. כולנו בוהים בה. הפעם ברצינות.
חזור שנית, גאדו־גאדו?
"זה תבשיל אינדונזי נהדר. הכרתי אותו בבאלי ובאמסטרדם ואין שום מקום בארץ שמכין אותו, ואני מה זה מתגעגעת לאכול אותו. רגע, נירה, לא שמעת על גאדו־גאדו?"
זה תבשיל? חוקרת רותי, זה מאפה?
"לא. זה קר וחם וחריף. ומקסים".
טוב. בואו נשים את הדברים על השולחן. האישה הצעירה הזאת ביקרה במקומות רבים יותר ממני בעולם. היא אולי לא יודעת לבשל, אבל מבינה אוכל, סקרנית לאוכל, אוהבת אוכל ולא פוחדת לנסות כלום. גאדו־גאדו, מישהו?
ואז הכל נעשה תכול ופשוט, אולי כי פלס עצמה תכולה ופשוטה ואוהבת גאדו־גאדו.
ועכשיו אנו מתחילות מאפס. אייפונים ואייפדים נשלפים. אנחנו הולכות להביס את קרן פלס עם גאדו־גאדו טורקי־פולני, כפי שלא יצא לה מעולם לטעום.
רותי מתעוררת לחיים ויוצאת במרץ למסע קניות הזוי, שבו מוטל עליה להשיג בהוד־השרון רכיבים כמו "קורופוק", "קנגנקונג" (אני נשבעת ביקר לי!) ואיך אפשר בלי קצת URAP?
אל דאגה. רותי תאלתר תחליפים לכל. יהיה לנו חמין אינדונזי משובח. עם מלפפונים ובוטנים.
אז איך מכינים גאדו-גאדו? ומה עם המתכון המובטח לעוגת דבש מנצחת לראש השנה? ומה יש לקרן פלס לומר על היום הזה? כל התשובות ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", בגיליון הכפול של "7 ימים"
