(איור: רונית מירסקי)
(איור: רונית מירסקי)

עברנו דירה.

שוב.

סליחה על הקלישאה, אבל מדהים איך שהזמן רץ כשנהנים. כבר כמעט שלוש שנים שאנחנו גרים בלונדון (טוב, נו, כמעט שנתיים וחצי), וזה מרגיש כאילו אך אתמול ישבנו בפעם הראשונה לשתות פיינט של גינס. אני לא מהאנשים שעושים לעצמם ספירת מלאי מדי פעם, אבל כשהתחלנו לחפש דירה בפעם השנייה בתוך פחות משנתיים, חשבתי לעצמי שזה סוג של שיא קטן.

כשעברנו לכאן התמקמנו בנוחות בדירה שחברה השאירה אחריה כשהיא חזרה לארץ הקודש. הדירה ההיא היתה בקומת המרתף של בניין ויקטוריאני מרשים למדי, שהוא למעשה אחוזה שהוסבה לבניין מגורים (ועדיין נקראה "האחוזה"). קומת המרתף כולה היתה בעבר האזור של המשרתים, בעוד שבעלי הבית ישנו בקומות שמעל. חיבבנו את הדירה שלנו, שהיתה חמימה ומסבירת פנים ככל שדירה יכולה להיות, למרות פחיתות הכבוד (ומי שרואה את הסדרה "אחוזת דאונטון" יודע שלא כולם רואים בכך פחיתות בכבודם).

מערב לונדון נראה לנו אז כמו ה-מקום להיות בו: קרובים להייד פארק ולמוזיאונים שלידו, ובמרחק נסיעה קצר למרכז העיר. אני זוכר שבפעם הראשונה שירדתי בתחנת הרכבת ליברפול סטריט (שנמצאת במרכז הסיטי של לונדון) חשבתי שהגעתי לסוף העולם. לא הקשבנו לאנשים שתהו מה איבדנו במערב לונדון. בשבילנו זה היה הכי לונדון שיכול להיות.

אחרי כשנה במערב הנינוח, כשהסתיים חוזה השכירות שלנו, החלטנו לבדוק למה אנשים מדברים על מזרח לונדון בתשוקה כל כך גדולה. הנסיעות לחיפושי הדירה גזלו מאיתנו שעות רבות בדרכים, ומדי פעם מצאנו את עצמנו עומדים ברחוב שאך לפני כמה חודשים תהינו אם הוא בכלל בלונדון (למרות שלפי המפה מדובר במיקום מרכזי למדי). בסוף מצאנו דירה שהתאימה לצרכינו, ושהיתה בטווח המחיר שיכולנו לעמוד בו. לא עבר הרבה זמן עד שהבנו כמה גדול העולם שנגלה לפנינו - משווקים חדשים, דרך חיי לילה שוקקים, ועד פארקים שווים-לא-פחות מהייד-פארק.

המבנה המוזר נראה לכם מוכר? זה בגלל הפינק פלויד. שכונת באטרסי בלונדון (צילום: shutterstock)
המבנה המוזר נראה לכם מוכר? זה בגלל הפינק פלויד. שכונת באטרסי בלונדון (צילום: shutterstock)

ועכשיו החלטנו לנסות את הדרום. דרום מערב, ליתר דיוק.

זה לא ששמנו לעצמנו מטרה לנסות שכונות שונות של לונדון, אלא שפשוט כך יצא. בעצם, פשוט זו המילה שמתארת את הדברים מהצד שלי, פחות בשביל זוגתי המוכשרת.

כזכור, עברנו לכאן לרגל לימודיה לתואר שני. לקראת סוף התואר, המנחה שלה הציע לה להמשיך את עבודת המחקר במסגרת לימודי דוקטורט (!) לאחר התלבטויות קשות נפלה ההחלטה להמשיך עם הלימודים האקדמיים - מה שאומר שאנחנו גם נשארים בלונדון לעוד כמה שנים טובות. מכיוון שהקמפוס שלה הוא בדרום מערב העיר, ומכיוון שבמשך השנה הקודמת היא היתה צריכה לנסוע כל יום לאוניברסיטה במשך יותר משעה, הגיע תורה לגור קרוב למקום ה"עבודה".

חיפושי הדירה הביאו אותנו אל באטרסי, שלא ידענו עליה כלום - חוץ מזה שתחנת הכוח שלה מופיעה על עטיפת האלבום Animals של הפינק פלויד. במרחק חצי דקה מהנהר, בבניין דירות שהיה פעם מפעל לנרות ושהוסב כולו למגורים, מצאנו את הדירה שלפחות לזמן הקרוב היא דירת החלומות שלנו. מוארת וחמימה, עם הסקה שבאמת מחממת, ומים חמים בלי הפסקה. הדברים הקטנים שהופכים דירה למוצלחת.

גם השכונה התבררה כנעימה למדי. שילוב מוצלח בין בניינים מודרניים לכאלה שעומדים על תילם כבר מאות שנים, אוכלוסייה מעניינת, ולא מעט בתי קפה ומסעדות חביבות.

הבעיה היחידה שמצאתי בשכונה (עד עכשיו), היא שאין בה עדיין עמדות של מערכת השכרת האופניים העירונית - המקבילה הלונדונית לתל-אופן (שמשרתת גם תיירים, אגב). האופניים מכונים על ידי המקומיים Boris Bikes ("אופני בוריס"), על שם ראש העיר הצבעוני של העיר, בוריס ג׳ונסון, שהיה זה שהכניס אותם לשימוש.

עד עכשיו עשיתי שימוש די נרחב במערכת האופניים העירונית, כי ליד שתי הדירות הקודמות שלנו היו עמדות אופניים במרחק של כדקה הליכה מהבית. עשיתי מנוי שנתי ולמדתי לדווש בעיר ממקום למקום (השתדלתי לא לרכוב רחוק מדי, כי בכל זאת לא מדובר באופניים הכי נוחות). אני חושב שגם למדתי להכיר את העיר בצורה טובה יותר, אחרי שרכבתי בכל מיני סמטאות ושבילים, ואחרי שכל חמש דקות נאלצתי לפתוח את אפליקציית המפות בטלפון שלי, כדי למצוא את הדרך שאיבדתי.

אופניים הם אמצעי תחבורה די נפוץ בלונדון. אמנם לא כמו באמסטרדם או קופנהגן, אבל העלות הגבוהה של אחזקת רכב (כל כניסה עם כלי רכב למרכז העיר עולה 10 ליש"ט), העלות והעומס בתחבורה הציבורית, ועידוד מצד פעילי איכות סביבה למיניהם – כל אלה דוחפים לא מעט לונדונים להתנייד באמצעות האופניים שלהם. יש אפילו חברות שליחויות מבוססות אופניים. גם ראש העיר לוקח את חלקו בעידוד האנשים לרכוב על אופניים, והוא הצטלם כמה פעמים רוכב לעבודה על אופניו (כלומר, אלה הציבוריים).

גם תיירים יכולים לשכור אופניים. ראש עיריית לונדון בוריס ג'ונסון מדווש עם ידיד מחו"ל (צילום: gettyimages)
גם תיירים יכולים לשכור אופניים. ראש עיריית לונדון בוריס ג'ונסון מדווש עם ידיד מחו"ל (צילום: gettyimages)

גם די קל לרכוב על אופניים בלונדון. העיר ברובה מישורית, ורוב הנהגים מכבדים את הרוכבים. יש לא מעט מסלולי אופניים (שנקראים Cycle Highways), שחוצים את העיר בכל מיני כיוונים וגם מתחברים ביניהם. בנוסף, רוכבי אופניים מוזמנים להשתמש ברשת נתיבי התחבורה הציבורית שפרוסים בכל העיר. מצד אחד זה משמח מאוד את רוכבי האופניים (שרוכבים על נתיב בטוח למדי), אבל מצד שני כבר קרה שישבתי באוטובוס שהיה תקוע מאחורי רוכב אופניים שכזה, ורק חיכיתי שהנהג יעקוף אותו כבר (או ידרוס אותו, מה שכמובן לא קרה, כי נהגי האוטובוס אדיבים וסבלניים במיוחד).

הגילוי המרעיש באמת הוא שהמפות של גוגל כוללות אפשרות לתכנן נסיעה באופניים. המסלול המוצע עובר במקומות ידידותיים לרוכבים - כאלה שמיועדים במיוחד לאופניים, או כאלה שבהם התנועה מעטה.

בכל אופן, מוצלחת ככל שתהיה הרכיבה על אופניים בלונדון, אנחנו מצאנו את דירת החלומות, אבל האופניים העירוניים אינם. מילא כאמצעי תחבורה, אבל זה גם היה התירוץ שלי לא ללכת לחדר כושר... מכיוון שהאביב התקרב, החלטתי שהגיע הזמן לקנות לעצמי זוג אופניים משלי, שאיתו אוכל להתנייד בתוך השכונה - ובהנחה שהם יהיו נוחים מספיק, גם למרחקים גדולים יותר. בנוסף להיותם התירוץ המושלם להימנע מללכת לחדר כושר, כמובן.

וכך, בוקר שמשי אחד (אפילו שהיה די קריר), במעשה אימפולסיבי ומאוד לא אופייני, ניגשתי אל חנות האופניים המקומית והצטיידתי בזוג חדיש, כולל קסדה (חובה), מחזירי אור ופנסים. הו, כמה שהקנייה היתה אימפולסיבית: מאז אותו בוקר מתעתע החורף חזר ללונדון, ולי רק נשאר להסתכל מהחלון אל עבר זוג האופניים החדש שלי, ולנחם את עצמי שבקרוב ממש אוכל להתחיל להשתמש בהם...

עד שהאביב יחזור אלינו, גיליתי במקרר גביע גבינת ריקוטה שלא נעשה בו שימוש בארוחת הערב של אתמול, והחלטתי להכין ממנו עוגה. הנה המתכון שלי לעוגה איטלקית טיפוסית של ריקוטה ואגוזי לוז.

עוגת ריקוטה ואגוזי לוז (צילום: shutterstock)
עוגת ריקוטה ואגוזי לוז (צילום: shutterstock)

עוגת ריקוטה ואגוזי לוז

מרכיבים

תבנית בקוטר 24 ס"מ

200 גרם (2 כוסות) אגוזי לוז

125 גרם חמאה

150 גרם (3/4 כוס) סוכר

4 ביצים מופרדות

קורט מלח

1 כפית תמצית וניל

250 גרם גבינת ריקוטה

50 גרם (1/3 כוס) קמח

50 גרם שוקולד מריר

   (צילום: רונית מירסקי)
(צילום: רונית מירסקי)

אופן ההכנה

1. מחממים את התנור ל-150 מעלות. מרפדים את תחתית התבנית ודפנותיה בנייר אפייה.

2. משטחים את אגוזי הלוז בשכבה אחת בתבנית תנור שטוחה. קולים אותם כ-15 דקות, עד שהם מזהיבים וקליפתם נסדקת ומתפוררת (משגיחים על האגוזים בזמן האפייה, כי לאחר שהם מזהיבים הם עלולים להישרף בקלות אם משאירים אותם בתנור).

3. מוציאים את התבנית מהתנור ומצננים כמה דקות. משפשפים את האגוזים בין הידיים, כדי להסיר כמה שיותר מהקליפה שלהם. מצננים את האגוזים לחלוטין, וטוחנים במעבד מזון עד שמתקבלת אבקה גסה.

4. שמים בקערת המיקסר את החמאה והסוכר. מעבדים במהירות בינונית, עד שמתקבלת תערובת תפוחה ובהירה.

5. מנמיכים את מהירות המיקסר, ומוסיפים את החלמונים, אחד אחרי השני (מחכים בכל פעם עד שהחלמון ייבלע בתערובת לפני שמוסיפים את הבא).

6. ממשיכים לעבד, ומוסיפים את האגוזים הטחונים, המלח ותמצית הווניל. מוסיפים את הריקוטה, ואחריה גם את הקמח. מעבדים רק עד שנוצרת תערובת אחידה – לא יותר.

7. מנקים היטב את המקצפים משאריות שומן. שמים את החלבונים בקערה נפרדת (ונקייה מכל שאריות שומן) ומקציפים לקצף יציב.

8. מקפלים את החלבונים לתוך תערובת הגבינה והאגוזים.

9. מעבירים את התערובת לתבנית ואופים כשעה, עד שהעוגה יציבה למגע וקיסם שננעץ במרכזה יוצא ללא פירורים לחים.

10. מצננים כ-10 דקות, ובעזרת פומפייה מגררים את השוקולד המריר על פני העוגה החמה, כך שהוא יימס ולאחר מכן יתקשה.