איור: רונית מירסקי
כולם יודעים שהטלוויזיה בלונדון מצוינת, ואת זה לא אני אמרתי אלא חנוך לוין וחוה אלברשטיין.
עוד כשהייתי קטן פיתחתי חיבה לתכניות טלוויזיה בריטיות, מ'מספר הסיפורים' ועד 'אני קלאודיוס' (אולי העובדה שהייתי הכי קטן בבית השפיעה משהו על המגוון שצפיתי בו). החיבה הנ"ל התחזקה מאז שמצאתי את זוגתי שתחיה, שהיא צרכנית של תרבות גבוהה בלבד, ותכנית שדוברת במבטא בריטי כבר זוכה ליתרון משמעותי בסולם התרבותי.
את הממלכה הקטנה עוד ראיתי בארץ, ואת Come Fly With Me (שאני לא יודע איך קוראים לו בעברית) כבר ראיתי כאן. אכן, טלוויזיה מצוינת. לצערי, בזה פחות או יותר הסתכמה צריכת התכנים הבריטיים שלנו מאז שעברנו לכאן. השאר היו סדרות אמריקאיות למיניהן, שאפשר לראות בכל מקום. כשהתקלקלה הטלוויזיה, והחלטנו שלא לקנות טלוויזיה חדשה, סתמנו (פחות או יותר) את הגולל על התחום הזה בחיינו.
איכשהו קרה, שלמרות ששודרה עוד לפני שעברנו לכאן, פספסנו את הסדרה המצוינת (כך אומרים) שושלת טיודור, על תולדות הנרי השמיני ותקופתו. כשעברנו, וחברה מקומית אמרה שלא רק שזו סדרה מעולה, היא גם חיונית להבנתנו את החברה הבריטית, החלטנו שצריך לשים את ידינו על עותק של ה-DVD. אבל עד שכבר הצלחנו להשיג עותק, כבר לא היתה טלוויזיה, ולכן עדיין לא ראינו את הסדרה.
למרות שבדך כלל אנחנו לא מהססים ללכת לבקר באתרי תיירות שונים, את הביקור בהמפטון קורט דחינו כמעט שנה וחצי, למרות (ואולי בגלל) החלק שתפס בחיי הטיודורים הנ"ל, ולמרות שקיבלנו המלצות חמות מכל מני מקורות שונים. מדי פעם הסברנו, ספק תירצנו, שקודם כדאי שנראה את הסדרה, ורק אז נבקר במקום שבו היא מתרחשת, וכך נדחה הביקור בעוד כמה חודשים.
אבל אז, לפני שבועיים בערך, הגיעו לבקר אותנו זוג חברים טובים עם בנם בן השנה וחצי. מכיוון שטיול בעיר עם עולל הוא דבר לא פשוט, והיות שהם כן ראו את הטיודורים ושמעו את אותן ההמלצות, הוחלט שנצא מהעיר, ונסע ליום כיף בארמון המלך הנרי השמיני (ועוד כמה מלכים שבאו אחריו). סיפרו לנו על הארמון רחב הידיים, על הגינות, ואנחנו כבר תיכננו את הפיקניק שנערוך שם.
די קל (במונחים לונדוניים) להגיע להמפטון קורט – נסיעה קצרה באוטובוס, רכבת של חצי שעה, וירדנו בתחנה. מעבר לכביש מצאנו חנות מכולת (עם מוכר הודי שדיבר עברית, אחרי שהתנדב חצי שנה בקיבוץ!), שבה קנינו מבחר גבינות, לחמים וירקות. עוד כמה צעדים קלים ונכנסנו בשערי הארמון.
נדמה שהאחראים על הארמון עשו את הכל כדי לוודא שחוויית הביקור תהיה כזו שלא תשכח. ברור שהכל נקי ומטופח (הארמון נמצא באחריות רשות מלכותית כלשהי), וברור שהצוות אדיב וחייכני. אבל כשהציעו לנו לקבל גלימות "ימי-בינמיות" למשך השהות שלנו, הבנו שבהמפטון קורט עשו צעד נוסף לעבר המונח "חוויית ביקור". כן, לכל אחד שנכנס לארמון (וטורח למצוא את החדר שבו מחלקים את המכשיר להדרכה קולית) מציעים לעטות גלימה (ירוקה לנשים ובורדו לגברים, אבל נראה לי שלא מקפידים על ענייני המגדר כ"כ), כדי להכנס לאווירה של רוח המקום. יותר מזה, בחלק מהחדרים מציגים שחקנים דמויות של אנשי התקופה, כאילו המבקרים נכנסו לחדר מסוים והפריעו להם בשגרת יומם (כשמחאנו כפיים לצמד שחקנים שכזה, הגבר (ששיחק צייר שמנציח את גבירתו) היסה אותנו ושאל למה אנחנו עושים כ"כ הרבה רעש באמצע היום?)
הארמון עצמו מרשים, עם חדרים מפוארים (אחד שמקושט כולו בכלי נשק מסודרים בדוגמאות שונות) ואמנות עתיקה. הגינות שמסביב היו מרשימות לא פחות, עם מדשאות מטופחות ומזרקות לכבוד המלכה אליזבת. השיא (שדי הפתיע אותי) היה דווקא המבוך של הארמון. אני חייב להודות שלפני הביקור בהמפטון קורט לא ממש הבנתי את ההתלהבות ממבוכים, אולי כי יצא לי להיות רק בכאלה שבהם אי אפשר ללכת לאיבוד, ופחות או יותר חוצים את המבוך בכמה דקות. זה שהמפטון קורט, לעומת זאת, הפתיע במסובכותו. לרגע הרגשנו שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, ואז הגענו למבוי סתום. וכשראינו מישהו הולך לכיוון מסוים, לא ידענו אם הוא חוזר על עקבותיו, ולכן כדאי לעקוב אחריו, או שהוא בדרך לעשות טעות, ולכן צריך לגחך אליו בהתנשאות מלכותית. בסוף מצאנו את דרכנו החוצה, ואפילו די הוקל לי. היות שהשמש זרחה והיום היה נעים, לא היה מושלם מזה (גם מבחינת התזמון) כדי לערוך פיקניק עם האוכל שקנינו. לרגע ממש הרגשנו כמו בני אצולה שירדו לגינה ושכבו פרקדן בזמן שנשנשו מעדני מלכים.
צילומים: רונית מירסקי
וכמו תמיד, בזווית האישית שלי, חיכיתי במיוחד להגיע לביקור במטבחים של הארמון. הנרי השמיני היה (מסתבר) לא סתם שמנמן, אלא אחד שאהב לאכול ולארח. אומרים שבתקופתו שתו כמעט חבית של יין מדי ערב (מי שרוצה יכול לקנות מגבת מטבח עם פירוט של ממוצע שנתי של מזון שנצרך בהמפטון קורט). כנדרש, המטבחים של הארמון גדולים ומצוידים לעילא, בהתחשב בגילם, כמובן.
הביקור במטבחים מתחיל בקצבייה, שבה רואים נתחי חיות (לא אמיתיים) מונחים על השולחן, לידם סכינים שונות, ורעש חיתוך הבשר נשמע מתוך רמקולים חבויים. תוך כדי הביקור נגלים עוד כלי בישול ועבודה, סירי ענק מעל אש פתוחה, שלמרות שהנזיד שהתבשל בהם היה מדומה, היה באוויר ריח של בשר (ואולי זה היה רק התיאבון שנפתח פתאום). שיפודים, מדורות (אמיתיות), סירים, כלי אוכל, ירקות, ביצים, כלי נחושת, כיריים של פעם, פאיים ומאפים מסודרים על מגש, מוכנים לאכילה, והכל מונח כאילו הרגע השף יצא מהמקום, והוא מיד חוזר.
אותי בעיקר הרשימה היכולת להפיק מגוון כל כך גדול של מוצרים, מציוד כל כך לא מתוחכם. לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה "איך הצליחו לאפות עוגיות ומאפים בתנור שמחומם ע"י אש, ושלא ניתן לשליטה מדויקת". היות שאני מקפיד ("יותר מדי מקפיד" אמרו לי לא פעם) על כמויות וטמפרטורות מדויקות, התשובה המנחמת שלי היא שאולי הצליחו לאפות, אבל התוצאות לא היו אחידות, ואולי חלק מהסועדים מת בסוף הארוחה (אבל אם זו אחת הנשים של הנרי, אז זה לא בגלל האוכל...)
ברוח המאפים המסורתיים שהיו מפוזרים ברחבי המטבח, הנה המתכון שלי לאקלס קייק, שהיא משהו בין עוגיה למעמול, עם מילוי של פירות יבשים.
אקלס קייק
מרכיבים
500 גרם בצק עלים על בסיס חמאה
למילוי
75 גרם צימוקים קטנים
75 גרם חמוציות מיובשות
50 גרם שזיפים מיובשים, חתוכים לקוביות קטנות
50 גרם קליפות הדרים מסוכרות חתוכות לקוביות קטנות
100 גרם חמאה רכה
1 כפית קינמון
1/2 כפית ציפורן טחון
1/4 כפית אגוז מוסקט
גרירה מלימון אחד
1 כף אמרטו
מעט חלב להברשה
סוכר דמררה לבזיקה
אופן ההכנה
1. מחממים את התנור לחום גבוה (200 מעלות).
2. בקערה מערבבים היטב את כל חומרי המילוי (מוודאים שאין גושי חמאה).
3. מרדדים את הבצק לעלה בעובי 3 מ"מ. קורצים עיגולים בקוטר 10 ס"מ.
4. במרכז כל עיגול מניחים כפית גדושה מהמילוי. אוחזים את שולי העיגול ומקפלים לכיוון מרכז העיגול, כך שהמילוי יכוסה בבצק מכל צדדיו. בין שתי כפות הידיים מועכים קצת את העוגיה, ליצירת מעיין דיסקה שמנמנה. מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה, כשהצד החלק כלפי מעלה, ושולי הבצק בתחתית. ממשיכים באותו אופן עם שאר הבצק ויתרת המילוי, ומקפידים להשאיר מעט מרווח בין עוגיה לעוגיה.
5. בעזרת סכין חדה (מאוד) חורצים שניים-שלושה על פני כל עוגיה. מברישים בחלב, ובוזקים מעט סוכר דמררה.
6. אופים כ-15 דקות, עד שהעוגיות מקבלות גוון זהוב-חום. מצננים מעט, ומגישים. ניתן לשמור את העוגיות (אחרי שהגיעו לטמפרטות החדר) בקופסה אטומה לכשלושה ימים.
