איור: רונית מירסקי

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב על בריק ליין, ובכל פעם היה עניין אחר שזכה בקדימות. ובריק ליין (Brick Lane), רחוב מסכן שכמותו, זכה לתואר "זה שתמיד יהיה שם ותמיד אוכל לכתוב עליו בעתיד". ואז, לפני כמה שבועות, יצא שביקרתי ברחוב פעמיים - והחלטתי שזו סיבה מספיק טובה לכתוב עליו. הביקור הראשון היתה בזמן פסטיבל הקפה של לונדון, והשני היה התוצאה של אותו פסטיבל.

כמו שכתבתי פה בעבר, די קשה למצוא קפה טוב בלונדון, ובדרך כלל אני מוותר על התענוג. לעתים נדירות אני עושה עיקוף קל בדרך שלי, רק כדי לעבור באיזה מקום מסוים. בכל שאר הפעמים, איך לומר, אני מסתפק בתה - או, למרבה הצער, שותה קפה גרוע.

לשמחתי, עם המעבר שלנו למזרח לונדון, הרשימה המצומצת של בתי קפה טובים שהרכבתי בחודשים הראשונים שלנו כאן התארכה, מה שאומר שיותר פעמים בחודש אני זוכה לשתות קפה מוצלח. באופן די מתבקש, פסטיבל הקפה של לונדון ריכז את מאמצי יחסי הציבור שלו בבתי קפה שמגישים קפה איכותי. ככה יצא שבשנה שעברה פספסתי אותו, אבל השנה התכוננתי אליו מבעוד מועד.

הפסטיבל עצמו, שהתקיים במבשלת בירה שננטשה לפני כמה שנים, היה חביב למדי, עם עשרות מציגים שניסו לקדם שלל מוצרים שקשורים באופן הדוק יותר או פחות לקפה. מכיוון שהפסטיבל היה ונגמר כבר, נראה שאין הרבה הצדקה ללהג עליו, ובמקום זאת אכתוב יותר על בריק ליין, הרחוב והשוק.

כדרכם של אזורי מהגרים, במשך השנים בריק ליין שינה את אופיו: לפני כ-200 שנה גרו בו בעיקר אירים; אחר כך הוא הפך למרכז יהודי גדול; כשהיהודים עזבו הגיעו הבנגלדשים; וכיום הוא הופך ליקר יותר ויותר, כך שאוכליוסיות המהגרים עוזבות אותו וסטודנטים מתחילים למצוא אותו (וכמובן שבעקבותיהם יגיעו גם בעלי האמצעים שידחקו את הסטודנטים החוצה). מן הסתם, כל קבוצת אוכלוסייה השאירה את חותמה מצד אחד, וניסתה למחוק את חותמן של הקודמות לה (מה שקצת מזכיר לי את זה). ובעיקר, כאן גם פעל ג'ק המרטש, שזה בכלל מקור לגאווה שכונתית (כיום יותר מאשר בתקופתו).

אבל עם כל הכבוד להיסטוריה הכה עשירה של בריק ליין, הוא מושך כיום קהל מגוון מסיבות שונות. צדו הדרומי של הרחוב הוא החלק הבנגלי שלו - שהוא אמנם חביב (בעיקר אם אוהבים אוכל בנגלי, כי יש בחלק הזה אינספור מסעדות כאלה), אבל אינו העיקר. החלק המעניין של הרחוב הוא חציו הצפוני, שבו אפשר למצוא חנויות וינטג' בערך כמספר המסעדות הבנגליות שבחצי הדרומי. בחנויות הווינטג' אפשר לקנות כל פריט שאפשר לחשוב עליו (אני מצאתי חולצה בסגנון אוסטין פאוארס שנזקקתי לה כבדיחה) וגם כאלה שקצת מוזר לקנות מיד שנייה (כמו כפכפי אצבע...).

בין לבין, בסמטאות שיוצאות מהרחוב יש חנויות מוזיקה מפורסמות (Rough Trade, שבה אפשר לבלות שעות בחיפוש אחר מוזיקה איכותית), חנויות אופניים (שקשה לא לחשוד כי חלק מהם גנובים), גלריות אמנות - וכמובן שבתי קפה ואוכל שונים. האחרונים, בלי ספק, הם מוקד המשיכה האישי שלי. כדי להוסיף לחגיגה, בימי ראשון הרחוב מתמלא דוכנים שמוכרים פריטי יד שנייה מסוגים שונים, עם דוכני אוכל "אותנטיים" ודוכני שתיה חריפה.

למרות זאת, ישנם שני מקומות שפתוחים כל השבוע, ושווים ביקור בפני עצמם. הראשון, בייגל בייק (Beigel Bake), הוא מוסד של ממש, שקיים כבר כ-100 שנה. במקום נמכרים לחם קימל וחלות מתוקות ולחמניות, אבל כפי שמעיד שמו - העיקר הוא הבייגלים. האגדות מספרות שבכל שבוע אופים במאפייה הקטנה שבירכתי החנות יותר מ-80 אלף בייגלים. אפשר להזמין את הבייגלים בלי כלום או עם מילויים שונים - כמו גבינת שמנת או סלט ביצים - אבל השיא הוא בייגל עם הוט סולט ביף, חרדל ומלפפון חמוץ. הוט סולט ביף (הגרסה האנגלית לקורנד ביף) הוא נתח בקר שמבושל בנוזלים ומוגש חם. כמות הבשר שדוחסים בבייגל בייק לתוך הבייגלים היא עצומה, ובדרך כלל אני לא מצליח לאכול את כולה.

התור המסודר שמתפתל בחנות, ולפעמים גם מחוץ לה, רק מחזק את ההמלצה שלי. באופן מוזר, ליד בייגל בייק יש עוד חנות שמוכרת בייגלים, אבל בה אף פעם אין תור (ונראה לי שהיא בעיקר נהנית מלקוחות שמאבדים את הסבלנות בתור של השכנים).

אל תפספסו את הבייגל עם הבשר. תור בבייגל בייק (צילומים: רונית מירסקי)

המקום השני שאימצתי לא מזמן הוא בית קפה מזן נדיר במיוחד בלונדון. לא רק שהקפה שמוגש בו הוא אחד המוצלחים, אלא שמגישים בו גם אוכל שהוא לא רק סנדביץ' (ובמילים אחרות, בית קפה לפי ההגדרה הישראלית - שזה דבר טוב). ניוד אספרסו (Nude Espresso) נמצא בסמטה שיוצאת מבריק ליין, והוא עוד נדבך בהשתלטות האוסטרלים והניו זילנדים על שוק הקפה המוצלח של לונדון. לא רק זה, אלא שהאוכל המוגש בו עומד בשורה אחת עם הקפה: פולנטה בנדיקט, ביצים אפויות ברוטב עגבניות עם יוגורט (שזה בעצם שקשוקה...) ועוד הפתעות מעניינות. אם מצליחים למצוא מקום לבראנץ' ביום ראשון, הרי שאפשר לשוטט בשוק לפני או אחרי, ולחזור הביתה מרוששים אך מלאים.

אחרי כל הקפה שצרכנו (ועוד איזו שידה וספר שקנינו), החלטנו לבדוק את אחת המסעדות הבנגליות שברחוב. מה שאכלנו שם לא מצדיק המלצה על המקום - אבל הקינוח, פאי בנופי, דווקא הפתיע לטובה. הנה המתכון שלי לפאי הבננות הזה, שהוא בכלל אנגלי במקור, אבל זכה לתדמית הודית בשל הפופולריות שלו שם.

Beigel Bake

159 Brick Lane

London E1 6SB

Nude Espresso

26 Hanbury Street

London E1 6QR

בנופי: פאי בננות וטופי

מרכיבים (תבנית בקוטר 24 ס"מ)

100 גרם ביסקוויטים פתי בר מרוסקים

50 גרם (כ-1/2 כוס) אגוזי לוז קצוצים דק

240 גרם חמאה מומסת

1 מכל (250 מ"ל) שמנת מתוקה

75 גרם (6 כפות) סוכר

2 כפות מים

30 גרם (1/4 כוס) אבקת סוכר

4-3 בננות, חתוכות לפרוסות עבות

אופן ההכנה

1. מרפדים את תחתית התבנית בנייר אפייה.

2. שמים את הביסקוויטים והאגוזים בקערה קטנה. יוצקים עליהם את החמאה ומערבבים היטב. התערובת צריכה להיות לחה - במידת הצורך מוסיפים עוד 10 גרם חמאה מומסת.

3. משטחים את התערובת בתבנית, ומקפידים ליצור דפנות לתחתית הפאי. מעבירים למקפיא עד להרכבת הפאי.

4. מחממים חצי כוס (120 מ"ל) מהשמנת במיקרוגל במשך דקה. מניחים ליד הכיריים.

5. מכינים את הטופי: שמים את הסוכר עם שתי כפות מים בסיר קטן עם תחתית עבה. מחממים על אש נמוכה עד שהסוכר מתחיל להימס. מטלטלים קצת את הסיר כדי להמיס גם את השכבות העליונות של הסוכר. ממשיכים לבשל עד שנוצר קרמל כהה (חשוב להשגיח כל הזמן על הסוכר, כדי שלא יישרף). מוסיפים בהדרגה את חצי כוס השמנת לקרמל תוך ערבוב מהיר (זהירות, הקרמל החם עלול לבעבע ולהשפריץ!) ממשיכים לערבב עד שלא נותרים גושים ברוטב הטופי. מורידים מהאש, מעבירים לקערה חסינת חום ומצננים במקרר.

6. מקציפים את יתרת השמנת המתוקה עם אבקת הסוכר, עד לקבלת קצפת רכה אך יציבה.

7. מרכיבים את העוגה: מורחים את רוטב הטופי על התחתית הקפואה (כדי למתן את המתיקות אפשר שלא למרוח את כל הרוטב). מסדרים את פרוסות הבננה על רוטב הטופי, ומשטחים מעליהן את הקצפת. באמצעות כף יוצרים בקצפת דוגמה גסה של גלים.