המנהג לאכול מוצרי חלב בחג השבועות הוא עתיק יומין, וחלק מטעמיו מופיעים כבר בתלמוד הבבלי. אבל בימינו ובארץ זבת חלב כשלנו, שבה רוב האנשים צורכים בין חצי ליטר לליטר של מוצרי חלב ניגר ביום ממוצע, ריבוי מוצרי חלב על השולחן – בינינו – הוא כבר לא כזה שוס גדול (לא כולל עוגות גבינה, כמובן. עוגות גבינה זה שוס. תמיד).

אם אתם רוצים להעשיר את שולחן החג במאכל לא-חלבי, הבחירה הטבעית היא חומוס - הממרח ו/או מאכלים אחרים שמבוססים על הקטנייה החביבה הזאת. אבל זה לא רק כי הטבעונים (אם יש כאלה במשפחה) ודאי יודו לכם, אלא גם מפני שכבר בתנ"ך נקשר החומוס לחג הקציר. חומוס בשבועות?! ובכן, כן. תנו לנו לשכנע אתכם.

עוד בערוץ האוכל של Xnet:

כשבועז האכיל את רות בחומוס

הקטניות בכלל, והחימצה בפרט, הן חלק בלתי נפרד מהמטבח הארץ-ישראלי מקדמת דנא. הקטניות עשירות בחלבון ובחומצות אמינו, ולכן תמיד היו תחליף זול ומשביע לבשר. ממרח חומוס הוא רק אחד מתבשילי ומאכלי קטניות רבים – מפסוליה, דרך פול מדמס ועד אורז עם חומוס - שתושבי המזרח-התיכון אכלו בדורות קודמים ואוכלים עד היום.

מתי אכלו כאן חומוס אמיתי לראשונה ומי המציא אותו? אף אחד לא באמת יודע (נכון לעכשיו, מתכון החומוס העתיק ביותר שידוע עליו הוא מספר בישול שנכתב בימי הביניים באירופה), אבל רבים מנסים לנחש.

אחת התיאוריות המרתקות בנושא זה שייכת לסופר והעיתונאי מאיר שלו. בטור שפירסם ב"ידיעות אחרונות" בשנת 2001, תחת הכותרת "החומוס הוא שלנו", הוא העלה השערה שלפיה החומוס הוא מאכל יהודי עתיק שאפילו נזכר בתנ"ך.

בטור הפנה שלו את הקוראים למגילת רות – זו שקוראים בבית-הכנסת בשבועות – שם מתואר המפגש בין רות לבועז בבית לחם. בהפסקת הצהריים קורא בועז לעלמת החן השדופה ומזמין אותה להצטרף לארוחת הקוצרים: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ".

"החומץ, החימצה והחומוס נגזרים מאותו שורש", מעיר שלו, "אבל מעבר לכך, יש להבין את הסיטואציה המתוארת שם כפשוטה: בועז מעסיק מספר קוצרים, ו'לעת האוכל' הוא נותן להם ארוחת צהריים. הקציר הוא עבודה גופנית מפרכת, העונה בוערת - ואם אתה רוצה שהפועלים שלך ימשיכו לעבוד גם אחרי הצהריים, אתה לא מגיש להם לחם טבול בחומץ, אפילו הוא בלסמי. אתה נותן להם מאכל משביע, ממלא ומחזק, ולכן, את הביטוי הציורי 'וטבלת פיתך בחומץ' אני מפרש כניגוב של חומוס, ממש כמו היום בפיתה".

מתנת האל לאנשים העניים

שלו הביע בטורו חשש מכך שבעקבות חשיפת התיאוריה החדשנית יוקמו התנחלויות עם שמות כמו "אלפי מנגב". זה לא קרה, אך הוא מצוטט תדיר על-ידי משתתפי הוויכוח המטופש סביב שאלה האם החומוס שייך ליהודים או לערבים. ברור שהשאלה הנכונה כשמדובר בחומוס היא, כמובן, לא מי המציא אותו או למי הוא שייך, אלא מי מכין את החומוס הכי טעים. שאלה שקל לענות עליה רק קצת פחות מאשר על השאלה השנייה הכי נפוצה בז'אנר: מה הם שמים בחומוס שהוא כל כך טעים?

בעיני, הקסם העיקרי של תיאוריית שלו טמון דווקא בהקשר הפועלי שלה. כי ניכר שהחומוס היה מאז ומעולם, לפני הכל, מזונם של קשי היום ואנשי העמל – משביע, בריא ומעניק אנרגיה לשעות רבות. לא סתם סופר-פוד ולא רק מעדן, אלא מאכל חברתי במלוא מובן המילה.

ידידי פאהז, בעל חומוסייה יפואית, נוהג לומר שהחומוס הוא "מתנתו של האל לאנשים העניים". אצלו, כמו בהרבה חומוסיות בארץ, מקיימים עד היום את המנהג היפה של האכלת עניים בסגנון שמזכיר קצת את מצוות הלקט, השכחה והפאה – שקיומן, כזכור, הוא זה שהפגיש מלכתחילה בין רות לבועז.

החומוס הוא כנראה המאכל הכי סולידרי, הכי חברתי, הכי מגבש. כולם בעד החומוס – וזה, אגב, אולי סוד ההצלחה של סרטון היוטיוב החדש "היחידה לחקירות חומוס" (שלמען הגילוי הנאות אציין שעבדכם הנאמן משחק בו):

מתכון חומוס לשבועות: פטה לבנונית

כולנו מכירים את המסבחה, אחותו האצילית של החומוס. הפטה (Fetteh) היא, אם תרצו, בת-הדוד היפהפייה, העשירה והשובבה. בדיוק סוג האורחת שתרצו ליד השולחן בליל החג. מדובר בתערובת חמימה של גרגירי חומוס נימוחים ויוגורט, עם קרעי פיתות קלויים וקשיו או צנוברים, שמעניקים פריכות וטעם.

את המעדן הזה אפשר למצוא בכל מסעדת חומוס לבנונית, אבל קל מאוד גם להכין אותו בבית. הקושי העיקרי הוא בהשגת את הפיתות הלבנונית הדקיקות, שנדיר למצוא אצלנו, אבל אפשר לאלתר כפי שנדגים מיד.

מרכיבים (4 מנות)
  • 1 כוס גרגירי חומוס קטנים
  • 1 כפית אבקת סודה לשתייה (אם מבשלים בסיר רגיל)
  • 3 פיתות, הכי דקות שתמצאו
  • 3 מכלי יוגורט איכותי
  • 2 שיני שום כתושות
  • כמון
  • מלח
  • מעט שמן זית עדין
  • מיץ מלימון אחד
  • 1 כוס אגוזי קשיו קלויים, או 2/3 כוס צנוברים קלויים למי שמעדיף

אופן ההכנה
  1. משרים את גרגירי החומוס בהרבה מים במשך 12 שעות לפחות, במקרר (!) בזמן ההשריה מחליפים את המים לפחות פעם אחת. ככלל, השריה ארוכה יותר תעזור לרכך היטב את הגרגירים ותשפר את התוצאה הסופית.
  2. שוטפים היטב את הגרגירים. שמים בסיר, מוסיפים מים עד לגובה של כמה ס"מ מעל לגרגירים וגם כפית אחת של סודה לשתייה (לא מוסיפים מלח!) מביאים לרתיחה ומבשלים כשעה-שעה וחצי, עד להתרככות מוחלטת. אפשר גם לבשל את הגרגירים 45-30 דקות בסיר לחץ, ללא הסודה. מסננים.
  3. חוצים את הפיתות לשני עיגולים (כמו ב"פיצה על פיתה" מ"ילדים מבשלים" הקלאסי). חותכים לרצועות בגודל של כ-3x6 ס"מ וקולים בחום נמוך בתנור, עד שהן זהובות ופריכות מאוד.
  4. מחממים קלות את היוגורט, בסיר או במיקרוגל. היזהרו לא להגיע לטמפרטורה גבוהה מדי, שתגרום ליוגורט להתפרק.
  5. שמים את הגרגרים בצלחות עמוקות. מוסיפים את רצועות הפיתה הקלויות, השום, מעט כמון ומלח, ומערבבים. יוצקים את היוגורט החמים מעל, מטפטפים מעט שמן זית ומיץ לימון ומפזרים את אגוזי הקשיו מעל. מגישים מיד.