איור: רונית מירסקי
שברתי צלע.
טוב, רק סדקתי אותה, אבל בכל זאת, אני מרגיש כמו ג'יימס סטיוארט ב"חלון אחורי" של היצ'קוק.
הכל התחיל כשחבר הזמין אותי להצטרף לקבוצה שלו של פייב-א-סייד. המשפט הבא שלו, בתגובה לקימוט המצח שלי, היה הסבר מלא על הספורט העירוני, שלונדון משופעת בחובביו. ענף הספורט הזה הוא למעשה כדורגל רגיל לחלוטין, שפשוט משוחק במגרשים קטנים יותר, ולכן יש רק חמישה שחקנים בכל קבוצה. העובדה שאין הרבה שחקנים, ושהמגרש קטן בהרבה ממגרש רגיל, הופכת את המשחק למהיר במיוחד, כך שבד"כ יש עוד שחקן אחד לחילופים (אחרת צריך גם כמה בלוני חמצן בסביבה, בעיקר לאלו מאיתנו שלא נמצאים בשיא הכושר הגופני שלהם).
ניתן למצוא מגרשי פייב-א-סייד ברוב רובעיה של לונדון, ורובם עושים שימוש במגרש רגיל, ופשוט משחקים לרוחבו, ולא לאורכו, כך שיש בערך שלושה מגרשים קטנים. אותי (כמובן) מגניבים במיוחד המגרשים שעושים שימוש בשטחים אורבניים לא מנוצלים. כך למשל, המגרש שאנחנו משחקים בו נמצא מתחת לקשתות שמחזיקות גשר של הרכבת העילית של לונדון. כשניתן, הקשתות האלה, שברוב המקומות חסומות (כדי שלא תהפוכנה לעזובה) או בלתי נגישות (מסיבות שונות), מושכרות לאנשים פרטיים על-ידי רשות התחבורה של לונדון. לפעמים זה משמש למאפיות (כן, יש כמה שעדיין לא כתבתי עליהן), לפעמים למחסנים, ובמקרה שלנו למגרשי כדורגל.
הפעם הראשונה היתה ממש כיפית. נפגשנו, עשרה חברים, בסביבות ארבע אחרי הצהריים. כל אחד לבש את מיטב בגדי הספורט שלו (מגופיית "מועדון החתירה של מערב לונדון" ועד חולצה של מסי), והגיע עם מגוון חטיפי ומשקאות אנרגיה. אם לשפוט לפי כמות הציוד שחיכתה בכניסה למגרש, אפשר היה לחשוב שמדובר בקבוצה של מקצוענים שבאו לתת תצוגת תכלית של כישוריהם. המשחק היה מהיר, ושעה של משחק עברה מהר מאוד (כשמדי פעם מישהו התחנן לעמוד קצת בשער, כדי שיוכל להחזיר את נשימתו).
כשסיימנו, מיוזעים למדי, החלטנו שמעכשיו ננסה להפוך את העניין למפגש שבועי, שכל אחד יסמן מראש את ימי רביעי בשעה ארבע למשחק כדורגל. זה גם דרש התאמה של לוח האימונים השבועי שלי, כך שלא הלכתי לחדר הכושר בימים שלפני ואחרי. לאחר מקלחת קצרה, עשינו מה שתמיד עושים באנגליה אחרי כל סוג של פעילות, והלכנו לשתות בירה בפאב הסמוך (ואני תהיתי אם יש שיתוף פעולה בין שני המקומות).
כך עברו להם כמה שבועות, ואכן הפכנו את העניין לפעילות שבועית מבורכת. חלקנו אפילו שמו לב שאנחנו כבר לא מתעייפים כ"כ מהר.
ואז, לפני בערך שבועיים, בעודי רץ אל עבר הכדור, בחצי המגרש של הקבוצה היריבה, הקפצתי פעם אחת, עברתי שחקן יריב, והתקדמתי עם הכדור אל השער. באותה המהירות שאני רץ קדימה, יצא השוער של הקבוצה היריבה מהרחבה שלו, והתקדם לעברי, בלי ששמתי לב לאיך בדיוק קרה מה שקרה, הברך שלו פגשה את צדו הימני של החזה שלי בעוצמה שהיתה מפילה את רוב שחקני ליגת העל בישראל. כמו שכל שחקן מקצועי אחר היה נוהג, השלמתי את המהלך והכנסתי את הכדור אל הרשת, ומיד התמוטטתי אל הרצפה, מתקשה לנשום (ובעיקר לנשוף), ואוחז את החזה. אחרי כמה דקות של מנוחה חזרתי לשחק, אבל בעוצמה פחותה.
בימים שאחרי המשחק הכאב בחזה רק התחזק, אבל הבנתי שממילא אין מה לעשות, אז לא עשיתי הרבה. ביום שבת זוגתי הודיעה שלא עוד, ושאני חייב ללכת לראות רופא, שיצלם את החזה ויבדוק שלא שברתי כלום. היא גם הסבירה לי באופן רפואי למדי, שכמעט בכל פרק של האוס או האנטומיה של גריי מישהו לא יודע שאחת הריאות שלו נוקבה מעצם שבורה, ואם אני לא אטפל בכאב מהר, הריאות שלי יתמלאו בדם, ושאפשר למות מזה.
מלווה בהפנייתה של שליחתו של ד"ר האוס, פניתי עוד באותו אחר הצהריים לבית החולים הסמוך לביתנו, שנקרא בשם המבטיח רויאל לונדון הוספיטל. לא כ"כ ידעתי מה להביא (כי אין באנגליה תעודות זהות, וגם לא כרטיס קופת חולים), אז הבאתי תיק קטן עם כל מסמך שיכולתי לחשוב עליו, שיוכיח את זהותי ואת זכאותי לקבל שירות משירותי הרפואה באנגליה. גם לא כ"כ ידעתי לאן ללכת, אז עקבתי אחרי השילוט למחלקת המיון. מובן שלא הזדקקתי לאף אחד מהמסמכים שהבאתי איתי, ורק שאלו אותי כמה שאלות מזהות, ששלפו את כל הפרטים שלי מהמערכת. הופניתי לשבת בחדר ההמתנה, ואחרי חמש דקות בערך יצא רופא מאחד החדרים וביקש שאכנס לבדיקה. בעודו סוגר את הדלת אחריו, הוא הביט בתיק הרפואי שלי ושאל אם אני מדבר עברית. חיש מהר התברר שהד"ר הנחמד הוא ישראלי שלמד באנגליה ומאז הוא עובד בבית-החולים כמה ימים בחודש. הוא בדק אותי ביסודיות, לקח מדדים שונים, והסביר לי את הדיאגנוזה שלו, שהרגיעה אותי מאוד.
כן. סדקתי צלע. ממש כמעט שברתי, אבל לא ממש.
למרות שאני גזרתי על עצמי מנוחה רבה, ושהצטיידתי במשקפת כדי לוודא שאף אחד מהשכנים שלנו לא רצח מישהו, הטיפול היחיד שהרופא נתן לי הוא חפיסה של משכך כאבים חזק במיוחד (טוב, נו, אקמול...)
בעודי שוכב על מיטת חוליי, ביקשתי מזוגתי שתכין לי מנה מנחמת של פחמימות. אף על פי שהיא נתברכה בכישורי בישול מופלאים, החלטתי להכין פודינג לחם בעצמי. גם כדי למצוא מרגוע במטבח, וגם כדי ליהנות מהתוצאה בעודי נלחם על חיי.
צילומים: רונית מירסקי
פודינג לחם
מרכיבים
כ-500 גרם פרוסות לחם ישן ללא הקרום
100 גרם צימוקים
500 מ"ל חלב
250 מ"ל שמנת מתוקה
100 גרם סוכר
1 מקל קינמון
3 מסמרי ציפורן
3 תרמילי הל
1/2 כפית אגוז מוסקט טחון
3 ביצים
3 חלמונים
להגשה
אבקת סוכר
שמנת חמוצה
אופן ההכנה
1. מחממים תנור ל-150 מעלות. חותכים את פרוסות הלחם לקוביות בגודל כ-2X2 ס"מ ומסדרים על תבנית התנור. קולים את הלחם עד שהוא זהוב ופריך, כעשר דקות (הופכים את קוביות הלחם מדי פעם, כדי שישזפו מכל הצדדים). מוציאים מהתנור ומצננים. מעבירים את קוביות הלחם לתבנית חסינת חום בגודל כ-35X20 ס"מ. מפזרים ביניהן את הצימוקים.
2. בסיר בינוני מחממים את החלב, השמנת, התבלינים, ומחצית מכמות הסוכר. מערבבים מדי פעם כדי שהסוכר ימס, ונשמרים לא להגיע לנקודת הרתיחה. בקערה בינונית מערבבים בעזרת מטרפה את הביצים, החלמונים ויתרת הסוכר.
3. כשתערובת החלב חמה, יוצקים אותה באיטיות אל תערובת הביצים, תוך ערבוב מתמיד של תערובת הביצים, עד שתערובת החלב נטמעת בתערובת הביצים. ממשיכים לערבב עד שכל הסוכר נמס.
4. יוצקים את התערובת בעודה חמה על קוביות הלחם. מערבבים את קוביות הלחם כדי שכולן תספוגנה את התערובת, מניחים כמה דקות כדי לאפשר לנוזלים להיספג בלחם, ויוצקים עוד מהתערובת על הלחם. מקפידים שכל הלחם יספוג את התערובת.
5. אופים כ-30 דקות, עד שהפודינג יציב וזהוב (מוודאים שהפודינג אפוי כראוי בעזרת מזלג שננעץ בין קוביות הלחם). מצננים מעט, מפדרים באבקת סוכר ומגישים עם שמנת חמוצה.
