בניגוד לתפישה הרווחת בישראל, שלפיה אם משהו מגיע מ"אמריקה" אז הוא בטוח מוצלח, אחד התחביבים היותר גדולים של האנגלים (לפחות אלה שאנחנו מכירים) הוא לרדת על האמריקאים. נראה שהאנגלים, צאצאי האימפריה הגדולה, שבניה הם אלה שהקימו את היישות המדינית שנקראת ארצות הברית, עדיין לא סולחים לאמריקאים על שגנבו להם את הבכורה. למי שבא מהצד, זה די משעשע לראות איך הספורט הלאומי הוא לעג לאמריקאים.
זה מתחיל בדבר הבסיסי שנקרא הצד הנכון שבו יש לנסוע בכביש - שמאל, כמובן, אם שואלים את האנגלים. הם טוענים כי הצד שבו יושב הנהג נקבע עוד בימי הכרכרות: לדבריהם, בתקופה ההיא היה נכון יותר להחזיק את המושכות של הסוסים ביד שמאל כדי שיד ימין, החזקה, תישאר פנויה להחזקת כלי נשק. כיוון התנועה, לפי האנגלים, נקבע במקור כדי להסדיר את תנועת המרכבות הגוברת על הלונדון ברידג': כדי למנוע מהומה על הגשר הוחלט כי מי שנכנס ללונדון ירכב בצד המערבי - ולהפך. יהיה ההסבר אשר יהיה, יש יותר מ-70 מדינות שעדיין נוהגים בהן בצד שמאל (לעומת יותר מ-140 מדינות שבהן נוהגים בצד ימין). אבל העלבון שהאנגלים נושאים נוגע למספר המדינות שהחליפו צד. חלק מהאגדות טוענות שהמושבות האמריקאיות קבעו את הצד השני כדי להתריס, ושנפוליאון עשה את אותו הדבר בדיוק.
הבוז שחשים האנגלים לאמריקאים ממשיך באופנה (כי "ברור שהאמריקאים לא יודעים להתלבש"), בפוליטיקה (כי "איך לעזאזל הם בחרו בג'ורג' וו. בוש? ועוד פעמיים??"), בעיצוב (כי "הם הרבה יותר וולגרים"), בקולנוע (כי "קשה למצוא סרטים הוליוודים שגורמים לך לחשוב") ובעצם בכל דבר שרק אפשר.
אבל השיא הוא בכל מה שקשור לספורט: האנגלים טוענים שסוגי הספורט החביבים על האמריקאים (בייסבול ופוטבול) משעממים נורא ומלאים בספורטאים שמנים; והאמריקאים, מצדם, משיבים שבספורט האהוב עליהם משחק לא נמשך יותר מיום אחד, ולא עוצרים בו להפסקות תה - כמו בקריקט, כמובן.
בכל אופן, בעודי כלוא בין הפטיש לסדן התקרב המועד לחגיגה הגדולה של הספורט האמריקאי - הסופרבול - וידידה אמריקאית שלי החליטה לקרוא תיגר על המנהגים המקומיים ולארגן בפאב מסיבת פוטבול, כולל הקרנה של כל המשחק. למרות ששעת השידור נקבעה ל23:30 (!) ולמרות שמשחק פוטבול נמשך ארבע שעות בערך - בשביל החוויה האנתרופולוגית החלטתי שאני מצטרף (ועל הדרך גם גררתי את זוגתי שתחיה ועוד חבר, כדי שלא אהיה היחיד שלא מבין מה בדיוק קורה שם).
בימים שלפני הסופרבול ניסיתי להבין איך העסק מתנהל: למה המשחק נמשך כל כך הרבה זמן, איך בדיוק מקבלים נקודות ומהם כל הביטויים המוזרים שקשורים לעניין. מכיוון שמהר מאוד הבנתי שלא אצליח להשלים את כל המידע בזמן כל כך קצר, ומכיוון שאותה ידידה אמריקאית הבטיחה להשלים לי (לנו) את המידע החסר, קבענו להיפגש ב-21:30 לצורך קבלת הסברים וכדי להיכנס לאווירה. כשהידידה שלי ביקשה שאכין מטעם כלשהו, הצעתי להביא קאפקייקס חמאת בוטנים, כדי להשלים את האווירה האמריקאית.
הפאב היה מלא באמריקאים, שנראה כי ניצלו את ההזדמנות כדי להרים את ראשם ולהתמלא בגאווה ביום חגם. חלקם לבשו חולצות של קבוצות פוטבול שונות, רובם חבשו כובע מצחייה ולכולם היתה כוס בירה ביד. כשהגענו לשולחן שהידידה שמרה לכבוד המסיבה שלה, מצאנו כל אחד את מקומו (כן, עם כוס בירה ביד) וקיבלנו הסברים על מה הולך לקרות - ובעיקר מתי להריע ומתי לקלל את השופט. לצערי אני לא בטוח שאני יכול לשחזר את ההסברים בצורה מדויקת, אבל זה לא הפריע לנו להתרגש עם האורחים האחרים במסיבה שלהם. הדבר הבא שעשינו היה להשתתף באיזה סוג של הגרלה, שבה הוצג לכל אחד דף עם המון משבצות שצריך לסמן חמש מהן. היה איזה הסבר על משהו עם תוצאת המשחק בכל מיני שלבים שלו, בשילוב עם ניחוש של מישהו מהקהל, אבל זה היה בעיקר עניין של מזל. השעתיים הראשונות עברו די מהר, וב-23:30, כשהשמיעו את ההמנון, רוב הקהל קם על רגליו, הוריד את כובע המצחייה, הניח את ידו הימנית על הלב והצטרף לשירה בקול גדול.
צילומים: רונית מירסקי
למרות כל ההסברים שקיבלנו, כבר אחרי שלוש דקות בערך לא הבנתי מה קורה והתחלתי להציק לסובבים אותי ולנסות לקבל מהם הסברים. אחרי שהבנתי קטע אחד, אבל אז קרה משהו אחר, כבר קצת התייאשתי מלשאול - אז בעיקר דיברתי עם אלה שלא ממש התעניינו במשחק. כן, זה לא המשחק הכי קצבי בעולם, ואם לא מבינים בדיוק מה קורה אז אין לי דרך אחרת להגדיר אותו אלא כשעמום. כדי להוסיף על האכזבה, את הפסקת הפרסומות המפורסמת, זו שהפרסומות בה הן ממש סרטים קצרצרים (כולל אחת עם קלינט איסטווד), לא שידרו באנגליה. לפחות המתיקו את רוע הגזירה כששידרו את ההופעה של מדונה.
קצת אחרי פתיחת המחצית השנייה כבר התחלתי לנקר, וחיפשתי דרך מילוט. הידידה התנצלה ואמרה שבניגוד לסופרבולים קודמים, המשחק הזה קצת פחות מעניין. לא הייתי צריך יותר מזה כדי להתנצל וללכת הביתה.
למחרת שמעתי שהרבע האחרון היה מותח במיוחד, ושהיה שווה לראות את כל המשחק רק בשבילו.
שוין.
התנחמתי בחלק השני של הסיפור, שבו בישרו לי שזכיתי ב-20 פאונד. היה שווה.
קאפקייקס חמאת בוטנים
מרכיבים (18-16 קאפקייקס)
200 גרם חמאה
250 גרם (1 כוס) סוכר חום דחוס
100 מ"ל (1/2 כוס פחות 2 כפות) חלב מרוכז
100 גרם (1/3 כוס ועוד 2 כפות) חמאת בוטנים
2 ביצים
250 מ"ל (1 כוס) חלב
250 גרם (3/4 1 כוסות) קמח
2 כפיות אבקת אפייה
לציפוי
100 גרם חמאה
150 גרם (3/4 כוס) סוכר
50 גרם (קצת יותר מ-1/4 כוס) חמאת בוטנים
250 גרם גבינת שמנת
לעיטור
בוטנים קלויים וקצוצים
אופן ההכנה
1. מחממים את התנור ל-160 מעלות. מניחים מנז'טים מנייר בתוך תבנית שקעים למאפינס.
2. שמים בסיר קטן את החמאה, הסוכר והחלב המרוכז. מחממים על להבה נמוכה, ונזהרים לא להגיע לנקודת רתיחה. כשהסוכר נמס והתערובת אחידה מסירים מהאש, ומעבירים לקערה גדולה. מוסיפים את חמאת הבוטנים ומערבבים היטב. מוסיפים תוך בחישה את הביצים וממשיכים לבחוש עד שמתקבלת תערובת אחידה. מוסיפים את החלב ובוחשים עד שהוא נטמע בתערובת.
3. בקערה נוספת מערבבים את הקמח ואבקת האפייה.
4. מוסיפים את תערובת הקמח אל תערובת הנוזלים ומערבבים רק עד שהתערובת אחידה (מקפידים לא לערבב יותר מדי, כדי שהקאפקייקס יישארו אווריריים).
5. ממלאים את המנז'טים עד ל-3/4 מגובהם (מכיוון שהתערובת דלילה למדי, קל יותר למזוג אותה לכד ומהכד אל המנז'טים).
6 אופים 20 דקות, עד שקיסם שננעץ במרכז הקאפקייקס יוצא לח.
7.מצננים היטב.
הציפוי
1. שמים בקערת המיקסר את החמאה והסוכר, ומעבדים עם וו הגיטרה עד שנוצרת תערובת תפוחה ובהירה (כדאי לעצור את פעולת המיקסר מדי פעם, ולגרד בעזרת מרית את התערובת שדבוקה לדפנות הקערה).
2. מוסיפים את חמאה הבוטנים וממשיכים לעבד עד שהתערובת אחידה. מוסיפים את גבינת השמנת וממשיכים לעבד עד שהתערובת אחידה ויציבה.
3. בעזרת כפית מניחים מהציפוי על כל קאפקייק, ומורחים אותו על פניו. מפזרים מלמעלה קצת בוטנים קצוצים.
