איור: רונית מירסקי
רמת ההתרגשות התחילה לעלות אצלנו ברגע שהחלטנו שאנחנו מגיעים לארץ.
ההחלטה נפלה אמנם כמעט ארבעה חודשים לפני תאריך הטיסה המיועד, אבל זה לא מנע מאתנו לתכנן את הביקור לפרטי פרטים. קודם כל הודענו לכולם: למשפחה. לחברים. בפייסבוק. בטלפון. בכמעט כל אמצעי תקשורת שאפשר לחשוב עליו. כמובן שאחרי כשבועיים של התרגשות חזרנו אל חיי השגרה, אבל העובדה שיכולנו להכין טבלת ייאוש וירטואלית (אפילו יש אפליקציה לאייפון שעושה את זה ברמת דיוק של דקות) עשתה לנו טוב על הלב.
בעיקר - ולא נעים להודות שאנחנו מתרגשים מהמושג שנקרא מזג אוויר - התרגשנו לקראת העובדה שיהיה קצת פחות קר (הגענו ממש לשלהי גל החום האחרון של חודש דצמבר, משפט שאנגלים רבים פשוט לא יצליחו להבין), ושאולי נצליח ללכת עם חולצה קצרה בלבד, ושאפילו יש סיכוי שרגלינו יטבלו במימי הים התיכון. כן, לונדון בסוף דצמבר היא לא העיר הכי כיפית בעולם: רוב המקומיים עוזבים אותה למחוזות צפוניים יותר, רוב הזרים חוזרים אל המשפחות שלהם לחגוג את חג המולד, ואנחנו הבנו שזו ההזדמנות שלנו לרכוב על גל הנטישה ההמוני.
כשהתקרב המועד, הבנו שהתוכניות שרקמנו לא יידחסו בזמן שהקצבנו לעצמנו (או יותר נכון - סוכן הנסיעות, שהמליץ לרכוש את הכרטיס כמה שיותר זמן מראש). קודם כל הבטחנו לעצמנו להיות עם המשפחה - לשתות קפה עם אמא, לשחק כדורגל עם האחיינים, לאכול צהריים עם האחים שלי, ללכת להופעת התעמלות אמנותית של האחייניות שלי, לבקר את הדודים בחיפה, לבקר את אבא בעבודה, ועוד כל מיני הנאות קטנות כאלה, שיכולות לבדן למלא ביקור של עשרה ימים.
במקביל, כל אחד מאתנו הכין רשימת פגישות עם חברים וחברות. ראשונים ברשימה היו אלה שנולד להם צאצא חדש בזמן שלא היינו בארץ, אלה שנפרדו מחברה שלהם, אלה שהתחילו עבודה חדשה או סיימו את הלימודים ואלה שעברו דירה. באופן מפתיע, הרשימה הזאת כללה את רוב החברים שלנו, מה שאומר שבערך שלושה שבועות לפני שטסנו כבר קבענו לנו שני מפגשים מדי יום בבתי קפה שונים עם חברים שונים. בנוסף גם היו את מקומות האוכל החדשים שנפתחו ושקראתי עליהם מהניכר, ובין לבין גם הייתי צריך להכניס קצת ביורוקרטיה בשביל ההרגשה הטובה.
אז קבענו פגישות, תיאמנו לוחות שנה אינטרנטיים, הכרחנו אנשים לסמן פגישות ביומנים ("כי אחרת יש סיכוי שפשוט לא נתראה"), והכנו את עצמנו נפשית לביקור מולדת.
החלטנו שנישן קרוב אל המשפחה שלי, כדי שנוכל לנצל כל חלון בלוח הזמנים שלנו לבילוי זמן איכות עם מי שיהיה בבית, מה שאמר שבכל בוקר קמנו מוקדם במיוחד, כדי לאכול ארוחת בוקר עם האחיינים.
מכיוון שאת רוב המפגשים קבענו בתל אביב, בשלב מסוים של הבוקר (כמעט כל בוקר), קצת אחרי שנגמרו הפקקים, נכנסנו ביחד אל העיר הגדולה, ומשם המשכנו את היום בנפרד.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לאכול חומוס. בניתי על ביקור ב"אבו חסן" ביפו, אבל איכשהו מצאתי את עצמי ב"אבו אדהם" (כמעט אותו דבר), אבל מצד שני התלווה אלי חבר שלא ראיתי יובלות, מה ששיפר את האווירה. היתרון באבו אדהם הוא שאפשר לקנח במלבי, שזכה במפתיע להתענגות יוצאת דופן.
אחרי תחנת החובה הראשונית, המשך הביקור הורכב מיום טיפוסי שכלל בערך 8 כוסות קפה, בבערך שלושה בתי קפה שונים, משהו כמו ארבע פרוסות עוגה שונות (כי הייתי חייב לטעום, שוב, את עוגת הגבינה של "קופי בר", את עוגות המוס של "אידלסון 10", את מאפי השמרים של "בייקרי" ואת המקרונים של "רביבה וסיליה"), ולרוב נגמר גם בליטר בירה פחות או יותר. אכן, חיים קשים.
חברים שגרים בחו"ל ניסו להכין אותנו לביקורים בארץ: אמרו לנו שאת כל החופשות שלנו נמצא את עצמנו עושים בישראל; אמרו לנו שבחופשות בישראל לא באמת נחים; שהזמן אף פעם לא מספיק; שתמיד יש תחושת החמצה; ושיהיו חברים שנפגוש רק פעם אחת. אני מודה שכמו ישראלים טובים קצת זילזלנו בכל האזהרות האלה, אבל בדיעבד למדנו (כמו ישראלים טובים) שכל האזהרות היו נכונות.
חזרנו ללונדון עייפים ודי מרוצים. לא הספקנו לפגוש את כל מי שרצינו לפגוש. לא ישבנו בכל המסעדות ובתי הקפה שרציתי לנסות. לא הצלחנו לטבול בים, וחזרנו עם קצת דם שנשאר בקפאין שלנו.
כשחזרנו לא הצלחנו להסביר לחבר אמריקאי שגר כאן למה רצתי לאכול חומוס, למה הגרסה המקומית של "חומוס בראדרס" היא הדבר הכי קרוב, אבל לא ממש, ומה זה בכלל מלבי. בסוף יצא שהלכנו לאכול חומוס ב"חומוס בראדרס", ואני הכנתי בבית מלבי לקינוח.
נו, גם כן נחמה.
צילום: רונית מירסקי
מלבי
מרכיבים (כ-8 מנות)
700 מ"ל (3 כוסות פחות 1 כף) חלב
250 מ"ל (1 מכל) שמנת מתוקה 32% שומן
150 גרם (3/4 כוס) סוכר
90 גרם (2/3 כוס) קורנפלור
200 מ"ל (3/4 כוס ועוד 1 כף) חלב
3 כפות מי ורדים
להגשה
50 גרם (כ-1/2 כוס) פיסטוקים קלויים קצוצים גס
100 מ"ל ( 1/2 כוס פחות 1 כף) תרכיז פטל
1 כף מי ורדים
אופן ההכנה
1. שמים בסיר בינוני מחממים 700 מ"ל חלב, את השמנת המתוקה והסוכר. מחממים, אבל לא מגיעים לנקודת הרתיחה. בזמן שהתערובת מתחממת שמים בקערה קטנה את הקורנפלור, ומוסיפים לו בהדרגה ותוך כדי בחישה את החלב. כשמתקבלת תערובת אחידה מוסיפים גם את מי הוורדים ומערבבים.
2. כשהתערובת בסיר מגיעה לסף רתיחה מוסיפים לה תוך כדי ערבוב את תערובת החלב והקורנפלור. ממשיכים לחמם על להבה בינונית, תוך כדי ערבוב, עד שהתערובת מסמיכה ומתחילה לבעבע (התהליך הזה יימשך כ-10 דקות).
3. מעבירים מיד לקערות אישיות חסינות חום או לקערה גדולה. מניחים פלסטיק נצמד על פני המלבי (כדי שלא ייווצר קרום), ומניחים במקרר לארבע שעות לפחות.
ההגשה
1. מערבבים את סירופ הפטל עם כף של מי ורדים.
2. ממלאים במים רותחים כלי שיכול להכיל את קערות המלבי - רצוי כולן ביחד, אך לא חובה (מקפידים שפני המים לא יהיו גבוהים מדי, כדי שלא ייכנסו לקערות).
3. מסירים מהמלבי את הפלסטיק הנצמד, וטובלים את הקערות במים הרותחים במשך כדקה.
4. הופכים בזהירות את המלבי לצלחות הגשה, מזלפים עליהם את הסירופ ומפזרים מעל את הפיסטוק הקלוי.
