איור: רונית מירסקי
אני לא באמת יכול להצביע על הסיבה שבגללה התחלתי להבחין בפרסומות (ובאופן תמוה למדי, גם לזכור אותן), אבל נראה שזה מלווה אותי כבר לא מעט שנים. אני אמנם מנסה להגיד לעצמי שזה לא באמת משפיע עלי, אבל ברור לי אין כזה דבר "אנשים שלא מושפעים מפרסומות" (אפילו הרופא שלי אומר את זה).
אני מבחין בפרסומות, גם בסמויות, משתדל לעכל אותן באופן ביקורתי ככל שאפשר, מעדיף להימנע מהן, אבל גם יודע שאי אפשר אחרת. יותר מזה, פרסומות שמזמינות אותי להשתתף בהגרלות גם זוכות לשיתוף פעולה ממני, למרות שאני אף פעם לא זוכה (טוב, נו, פעם, כשהייתי בן 11, זכיתי במכונית על שלט רחוק בהגרלה של "כולנו" ומועצת פרי ההדר).
כמו בהרבה דברים אחרים, בלונדון לקחו את הדבר הזה שנקרא פרסומת והלכו איתו רחוק יותר. קודם כל, הם לא מהססים לעשות שימוש בכל מה שקשור להומור הבריטי, ששמו יצא למרחקים. לרוב זה הומור בריטי דק, מרומז ומאופק. אחת עם ג'ון קליז:
אחר כך שמתי לב שבכל מה שקשור לקמפיינים ארוכים במיוחד, לבריטים יש אורך רוח בלתי נגמר. אחד הקמפיינים שרצים כאן כבר לא מעט שנים, לאתר שמשווה מחירים בין חברות הביטוח, עושה שימוש בטעות הגייה של "מהגרים", למילה מירקטס (סוג של נמייה):
(אגב, את החשיפה של אחת הפרסומות עשו ליד הכלוב של המירקטס בגן החיות של לונדון).
וזו פרסומת ששבתה את עיני במיוחד. כן, זו פרסומת לאיקאה, אבל היא מבוססת על שיר אמיתי משנות ה-80, והיא ארוכה באופן חריג:
בנוסף לפרסומות בטלוויזיה ובקולנוע, רמות היצירתיות כאן בכל מה שנוגע לפרסומות וטכנולוגיה גבוהות במיוחד. לא מזמן עטפו בניין שלם בבד לבד כתום כפרסומת למותג בירת ג'ינג'ר (המצאה גאונית בפני עצמה), הפרסומות על האוטובוסים מנצנצות, ברכבת התחתית הפרסומות מתמשכות לאורך כמה תחנות, ותחנות האוטובוס הופכות למיצג אינטראקטיבי בפני עצמן. נראה שאין גבול להשקעה המחשבתית (וכן, גם הכספית).
כאן מגיע הסיפור המדהים שאני עדיין לא מאמין שקרה לי.
בוקר אחד הגעתי לתחנת האוטובוס שליד הבית שלי, וראיתי שהפכו את כולה (הצדדים, החזית והמושב) לפרסומת (שרק בדיעבד גיליתי מה היה המוצר שהיא שיווקה). במרכז הפרסומת היה שקע של אוזניות, וחצים שכיוונו את העין אל אותו שקע ונשאו כיתוב מרשים ומפתה.
מחשבה מהירה שטענה "זה יעביר לי כמה דקות של המתנה בקור, מה כבר אני יכול להפסיד" הובילה לניתוק האוזניות מהאייפוד וחיבורן לתחנת האוטובוס (מוזר ככל שזה יישמע). הקשבתי לגיבוב של מילים על נפלאות המוצר (בשלב הזה עדיין לא ממש ייחסתי אליו חשיבות), ובסוף נשאלה שאלה שאת התשובה אליה הייתי צריך לשלוח כהודעת טקסט. כמובן שהשאלה היתה קלה מאין כמותה, ומיד שלחתי את התשובה.
היות שראיתי את האוטובוס מגיע, עדיין לא ייחסתי חשיבות למוצר, וגם לא ממש ידעתי מה הפרס, העיקר שהשתתפתי בעוד תחרות.
עברו להם שבועיים, וקיבלתי טלפון לא ברור ממספר חסוי (מה שאוטומטית החשיד אותו כעוד ניסיון למכור לי מוצר פיננסי כלשהו). האיש מהצד השני אמר שהתקשר כדי לספר לי שזכיתי (ואני, בסקפטיות, חושב "כן, זכיתי באפשרות להזמין כרטיס אשראי חדש"). האיש התעקש, והסביר לי שהפרסומת ההיא בתחנת האוטובוס היתה אמיתית. שזכיתי. שאני ועוד תשעה חברים מוזמנים לנסיעת ערב פרטית חינם בגלגל הענק של לונדון (הוא ה"לונדון איי"), בליווי מינס פאיז (קינוח טיפוסי לחג המולד) ויין חם מתובל. הוא אפילו שלח לי מייל עם אישור והזמנה, ואמר שאישור רשמי יגיע בדואר.
למחרת הגיע מכתב שמאשר את כל מה שהאיש בטלפון אמר (וגם הודה לי שהקשבתי לפרסומת לכדורים נגד שפעת (אהה! למרות שזה אומר שהפרסומת לא היתה אפקטיבית במיוחד). מיד התקשרנו אל שמונה חברים שאמרו שהם פנויים לבוא, ונפגשנו כולם לחוויה קצת הזויה, שבמהלכה למדנו שנסיעה פרטית בלונדון איי עולה כ-500 פאונד (אגב, לעולם היא לא פרטית לגמרי, כי תמיד יהיה נוכח גם איש צוות בכל תא), וההפתעות שהכינו לנו שוות עוד כ-100 פאונד. לא רע בשביל מתנת חג מתחנת האוטובוס המקומית שלי.
זה היה כל כך תלוש מהמציאות, עד שלאחר שעמדתי בשלושה תורים שונים כדי לקבל את הכרטיסים מישהו אמר לי: "לא לא. אתה מוזמן כ-VIP, אתה לא צריך לעמוד בתור בכלל".
צילומים: רונית מירסקי
ואם VIP, אז עד הסוף. דיילת ודייל אדיבים למדי (כמובן שלדייל יש משפחה בתל אביב), שאחזו בצידנית ובתרמוס, הובילו אותנו בדרך נסתרת ישירות אל נקודת העלייה, עוקפים את התור של ה"רגילים" (שבו אנחנו היינו עומדים אילולא אותה תרופת פלא לשפעת), ומוכנסים את אחד התאים שעמד לגמרי לרשותנו. שני הדיילים פעלו באופן די מרשים: עוד לפני שהבנו מה קורה והדלתות נסגרו, הם כבר שלפו מהצידנית כוסות יין וצלחת עם פלחי תפוז שבהם ננעצו מסמרי צפורן, פרשו מפית צחורה על הספסל שבמרכז התא, והניחו עליה מפיות וקופסה עם מינס פאיז. הדיילת הניחה פלח תפוח בכל כוס, מילאה אותה ביין חם והגישה לנו, בעוד הדייל מסביר לנו שאנחנו מוזמנים לשאול שאלות ולבקש הסברים. לכל מי שרק סיים ללגום את היין מיד הוצע למלא את הכוס מחדש, ומדי פעם עברו הדיילים עם קופסת הפאיים בינינו והציעו לפטם אותנו עוד קצת.
למרות שבדרך כלל אני לא ממליץ לאנשים ללכת במיוחד ללונדון איי (לאור העלות הגבוהה של הסיור, משכו הקצר להחריד, והיחס בין שניהם), דווקא הופתעתי לטובה. הנסיעה בערב התבררה כמוצלחת במיוחד, ולונדון מרשימה מגבוה לא פחות משהיא מרשימה מהקרקע, אולי אפילו יותר. כנראה שלא צריך יותר: קצת חברים, קצת יין, אווירה של חג (חגים) - והיינו מאושרים.
אני כך כך הולך להמשיך להשתתף בעוד הגרלות!South bank, London
Mince Pie - פאי עם פירות יבשים ותבלינים
נדרש לי לא מעט זמן כדי לעמוד על קנקנם של הפאיים האלה - שבתרגום מילולי נקראים פאי בשר טחון, אבל מוגשים כקינוח. המחקר שלי העלה שבעבר הם אכן הכילו בשר, וגם היו מתקתקים ומתובלים. בזמנים המודרניים פירות מיובשים החליפו את הבשר, והדבר הבשרי היחיד שנשאר הוא suet - שומן בקר או כבש (במיוחד זה שמקיף את הכליות) - וגם זה, רק במקומות שמתעקשים להיות לא מעודכנים חברתית או סביבתית. אפשר למצוא suet צמחוני, שזה שמן צמחי מוקשה, כלומר מרגרינה, אבל אני מעדיף לגרר חמאה לפתיתים כדי שיימסו בתוך המילוי.
לבצק
300 גרם (2 כוסות ועוד 2 כפות) קמח
200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
100 גרם (1/2 כוס) סוכר
100 גרם (2/3 כוס) שקדים טחונים
2 ביצים
למילוי
50 מ"ל (1/4 כוס) יין מרסלה
50 מ"ל (1/4 כוס) ליקר אמרטו
75 גרם (1/3 כוס) סוכר חום דחוס
1 כפית קינמון
1 כפית אבקת ג'ינג'ר
1/2 כפית אגוז מוסקט
1/2 כפית ציפורן טחון
1/2 כפית פלפל אנגלי
100 גרם דובדבנים מסוכרים
100 גרם חמוציות מיובשות
50 גרם קליפות הדרים מסוכרות, חתוכות לקוביות קטנטנות
1 תפוח, קלוף וחתוך לקוביות קטנטנות
50 גרם (1/3 כוס) שקדים טחונים
50 גרם חמאה קרה מאוד, מגוררת לפתיתים קטנים
ביצה טרופה להברשה
כלים: תבנית שקעים למאפינס
אופן ההכנה
1. מתחילים בהכנת הבצק. בקערת מעבד מזון שמים את הקמח, החמאה, הסוכר והשקדים הטחונים. מעבדים בפולסים קצרים עד שמתחילים להיווצר גושים קטנים של בצק. מוסיפים את הביצים וממשיכים לעבד בפולסים קצרים, עד שנוצרים גושי בצק גדולים. מעבירים למשטח עבודה מכוסה בניילון נצמד ומעבדים במהירות לגוש בצק גדול. עוטפים את הבצק בניילון הנצמד, משטחים לדיסקה עבה ומקררים היטב (לפחות חצי שעה).
2. בינתיים מכינים את המילוי. בסיר קטן שמים את המרסלה, האמרטו, הסוכר והתבלינים. מחממים מעט, עד שהסוכר נמס (מומלץ לא להביא את התערובת לרתיחה). מוסיפים את הפירות היבשים והתפוח ומערבבים היטב. מורידים מהאש, מוסיפים את השקדים הטחונים ומערבבים. מצננים לחלוטין ומוסיפים את החמאה המגוררת. מערבבים.
3. מרדדים את הבצק לעלה בעובי 1/2 ס"מ. קורצים מהבצק עיגולים בקוטר 10 ס"מ, ומספר שווה של עיגולים בקוטר 6 ס"מ. מעבירים את העיגולים הקרוצים לקירור.
4. מחממים תנור ל-160 מעלות.
5. משמנים בחמאה מומסת תבנית שקעים למאפינס. לוקחים עיגול בצק גדול ומרפדים בעזרתו שקע אחד. מקפידים שהבצק יגיע עד לתחתית השקע, ומוודאים ששולי הבצק מגיעים בדיוק עד לשפת השקע. חוזרים על הפעולה עם יתרת העיגולים.
6. ממלאים כל שקע עד ל-3/4 מגובהו במילוי (חשוב לא למלא יותר מדי, כי אז המילוי יגלוש באפייה).
7. סוגרים כל פאי באמצעות עיגול בצק קטן, ומהדקים את שני חלקי הבצק זה לזה (למי שיש זמן, מומלץ לקרר את הבצק לאחר כל שלב - הכנת השקעים, המילוי והכיסוי).
8. באמצעות סכין חדה יוצרים בכל פאי פתח קטן שישמש כארובה (המהדרין יכולים לקרוץ מעיגולי הבצק הקטנים שקע דקורטיבי עוד לפני הכיסוי). עד השלב הזה אפשר להכין את הפאי כמה ימים מראש ולשמור בהקפאה.
9. מברישים את הפאיים בביצה טרופה (מומלץ לא להבריש את נקודות המגע עם התבנית, כי זה יקשה על הוצאת הפאיים לאחר האפייה).
אופים כ-25 דקות, עד שפני הפאיים זהובים.
10. מצננים כ-10 דקות, ומחלצים את הפאיים מהתבנית (זה יהיה קל יותר כשהפאיים והתבנים חמימים).
11. מפזרים מעט אבקת סוכר מלמעלה ומגישים.
