כמה טוב לנו במזרח.

דמיינו לכם איך ממש כמו בסרט הוליוודי, אנחנו מתעוררים בבוקר ויורדים לסיבוב בשכונה. בעוד המוזיקה הקלילה מתנגנת ברקע, אנחנו מדלגים ברחובות, נזהרים מפחי הזבל שעולים על גדותיהם, מקפצים מעל בקבוקי בירה שבורים ונוחתים בשלוליות, משתדלים לא להישען על קירות מכוסי גרפיטי, ובכלל שומרים על עין פקוחה.

כיף כאן במזרח - אבל גם, איך נאמר, פחות מטופח מקנזינגטון הנקייה, שם גרנו בעבר, על שדרותיה הרחבות ומכוניותיה הנוצצות. כאן אין קישוטי רחוב, ואין אדניות מוריקות, ואין שלטים אלקטרוניים שמספרים מתי יגיע האוטובוס הבא, ובדרך כלל תחנת האוטובוס היא בכלל רק עמוד ואין בכלל תחנה. נראה שעיריית לונדון הגדולה העלימה עין, כמו שעושות עיריות לא מעטות בעולם (לפחות בישראל), מהשכונות שבהן לא גרים אלה שמקבלים את ההחלטות.

אבל אנחנו לא מהאנשים שסימני אזהרה שכאלה ימנעו מהם להמשיך ולחקור, לחפש את אותם יהלומים לא מלוטשים. והנה, ביום ראשון סתווי למדי, ממש לא מזמן, יצא לנו לגלות סוד חבוי, שידוע לכולם - לכולם חוץ מלנו, ויותר מזה הוא פה ממש ממול. מקסימום חמש דקות הליכה.

קמנו באותו בוקר מופלא, והחלטנו שנצא לחפש מקום לאכול בו ארוחת בוקר ראויה ונדירה (בניגוד לזו האנגלית, שפשוט הרבה יותר קל למצוא). אחרי הכל, יום חופש של שנינו הוא מחזה די נדיר, ורצינו להפוך אותו ליום כיף. בכל אופן, חשבנו שהכי טוב יהיה לרדת לרחוב, לפנות ימינה ושמאלה, ללכת לאיבוד (בלי להתרחק יותר מדי, כדי שייחשב "קפה שכונתי"), עד שנמצא מקום כיפי שנראה לנו נחמד. כך הגענו למקום חביב ולא שגרתי (כלומר, לא אחד מסניפי הרשתות הגדולות), עם מראה קצת מיושן ואנשים מעודכנים, ואפילו מוכרים בו כל מיני מצרכים אורגניים.

בעודנו לוגמים קפה טעים למדי שמנו לב שיותר ויותר אנשים מפציעים מכיוון מסוים כשבידיהם זרי ענק, עציצים למיניהם, אדניות ושאר מיני כל טוב גינוניים שכאלה. כשהבנו שמדובר בתופעה, ולא בסתם מקריות, החלטנן ללכת עם הזרם - כלומר נגד הזרם - ולחפש את מקור הפרחים. גם כי נגנבנו מהגילוי הפתאומי, גם כי חשבנו שכמה זרים ועציצים ישדרגו את הדירה שלנו בכמה רמות, ובעיקר כי חשבנו שאם עלינו על משהו, זה בטח יהיה גילוי מרעיש.

אז שילמנו ויצאנו לדרך. זה לא היה פשוט כמו שחשבנו - כי לא באמת היו כל כך הרבה אנשים, וגם כי לפעמים הגענו לצמתים שלא ידענו לאן לפנות מהם, כך שנאצלנו לחכות כמה דקות עד שהפציע מישהו עם משהו שנראה כמו צמח ביד. גם קרה לנו שהתחלנו ללכת באיזה רחוב שממנו יצא זוג עם כמה גבעולים ביד - אבל אז, אחרי שהלכנו לא מעט, הבנו שכנראה הם לא הגיעו מאותו מקור צמחי, ונאלצנו לחזור על עקבותינו. בסוף, למרות שלא היו שלטי הכוונה, ולמרות שלא ידענו לאן אנחנו הולכים, הגענו לרחוב בשם קולומביה שנראה סגור לתנועת כלי רכב. וכששמענו צעקות של רוכלים הבנו שהגענו למקום הנכון - ובעיקר לא האמנו למראה עינינו.

צילומים: רונית מירסקי

הרחוב הקטן והמנומנם הזה, שתמיד אנחנו עוברים בו בדרך לסניף הדואר שלנו, הפך את עורו - ועכשיו הוא שוק פרחים בלתי נגמר, מלא בתחושת הפנינג כיפית, ובעיקר אווירת קהילה מקומית. על שפת המדרכה (אבל על הכביש), צפופים וצמודים אחד לשני, הוצבו המוני דוכנים מלאים בסחורה. בעצם, יותר מאשר בסחורה הם היו מלאים ברוכלים, שצעקו את מבחר המרכולת שלהם. ואילו צעקות - חלק פשוט אומרים את שם הפרח ואת המחיר שלו, אחרים גם מסבירים למה זה כדאי לשתול פרחים בגינה, והיה אחד שהסביר למה צריך לקנות דווקא ממנו ("צריך להאכיל את התינוק" "צריך לשלם לבית הספר").

אבל בעיקר, בין צעקה לצעקה, היו אלפי זרים באינספור צבעים ובמבחר בלתי נגמר. פרחים ועציצים וזרים ועשבי תיבול ועצי פרי ואפילו עצי זית.

התנועה בין הדוכנים אטית למדי. לאף אחד אין חשק להזדרז. כולם מנסים לשמוע מה קורה מסביב, ובעיקר לנסות להכיל את כל מבחר הצבעים שמסביבם. מכיוון שהראשון לצעוד הלך עם שיח על הכתף, זה שמאחוריו, שהלך עם זר ענק של חבצלות, שמר על מרחק מה ממנו - וכככה, ממש כמו באיילון, נוצר עומס תנועה ברחוב. אבל לאף אחד, כאמור, לא היה אכפת.

מאחורי הדוכנים (למי שיצליח להידחק ביניהם) יש חנויות אמיתיות (כלומר, בתוך מבנה של ממש) שבהן מעצבים פרטיים, אוספי עתיקות ומוכרי מזון שונים (מה שמוגדר ארטיזנל). רק תוך כדי ההליכה ברחוב נזכרתי שבפעמים הקודמות שהלכתי בו, כולן באמצעו של השבוע, שמתי לב שיש לאורכו כל מיני חנויות מעניינות, אבל משום מה כולן סגורות. כשהיינו בשוק, והחנויות היו פתוחות, לא היססתי לשאול - וגיליתי שהחנויות האלה פתוחות רק שלושה-ארבעה ימים בשבוע (כלומר, בסוף השבוע). חדי העין יבחינו בשני כוכים נבחרים במיוחד שמגישים קפה ממשהו שנראה בערך כמו כניסה לחדר מדרגות צר, ואלה שדואגים לרווחת העובד יתהו איך ומאיפה לעזאזל נכנסת הבחורה שמכינה את הקפה לעמדה שלה.

חנויות, דוכנים, כוכי קפה, אנשים צבעוניים וטובה מדליקה. שוק הפרחים

לקראת סוף השוק פונים ימינה, ואז מגיעים לפינת רחוב שהיא פנינה סודית במיוחד (כלומר כזו שכולם יודעים עליה, אבל עדיין שומרת על אופיה): מצד אחד מאפייה שמגישה גם קפה, מצד שני בוטיק יין שמגיש סנדביצ'ים טעימים וממול נמצא דוכן של אוכל ספרדי (שבדרך כלל מגיש גם צ'ורוס, אבל כשאנחנו היינו בדיוק נגמר). קצת בהמשך, ברחוב עזרא (בחיי!) יש חצר עם דוכני יד שנייה ומיני מגדניות, וגם חנויות לעיצוב הבית (שלא נכנסנו אליהן, כי היה לנו אוכל ביד). את כל ההתרחשות הזאת מלווה תזמורת שמנגנת מוזיקת קאנטרי, ופשוט עושה חשק לשבת על המדרכה, לשתות עוד כוס קפה, לנשנש איזה מאפה וליהנות מכמה קרני שמש של חורף.

כשחזרנו לרחוב הראשי והתחלנו לעשות את דרכנו הביתה הבנו שמבחינת מחיר כדאי להגיע בסוף היום: כשהתחלנו לרדת במורד השוק היו כמה רוכלים שהתחילו לצעוק שהמחיר שלהם ירד, וכשיצאנו ממנו כבר מכרו זרים בחצי מחיר. מצד שני, המבחר קטן יותר והאיכות נראית כפחות טובה, אז לא בטוח שזה משתלם.

בסוף בסוף, כדי להשלים את החוויה המפתיעה הזאת, ישב לו בחור (או איש), קצת לבד וקצת בצד, וניגן בטובה שלו ביצועים לשירי רוק מוכרים. זה אולי לא כל כך מיוחד, אני מסכים, אבל לאיש הזה יצאה אש מהפיה של הטובה. וזה כבר ממש מיוחד.

חזרנו הביתה עם עציץ רוזמרין, אדנית עם רקפות, כמה שיחים צבעוניים, זר ענקי של כרובים על גבעול, עץ דקל קטן ושקיק עם פרחי לבנדר מיובשים. אה, ושק של אדמה לעציצים. מזל שאנחנו גרים קרוב.

שוק הפרחים של רחוב קולומביה

פתוח בימי ראשון בין 8:00 ל-15:00 בערך

רכבת תחתית: תחנת Old Street Station ב-Northern Line

עוגיות לבנדר

היות שאווירת הפרחים השרתה עלי מצב רוח פרחוני, ולאור שקיק הלבנדר שבידי, החלטתי להכין עוגיות סוכר מבושמות, כאלה שמתאימות במיוחד לערב חורף ביתי וחמים (אנחנו שתינו לידן סחלב, אבל גם תה יעשה את העבודה).

זרים, פרחים וסחלב. באמצע יש גם עוגיות לבנדר

מרכיבים

100 גרם (1/2 כוס) סוכר

1 כפית פרחי לבנדר מיובשים - ועוד קצת לפיזור על העוגיות (הפרחים נמכרים בחנויות טבע או תבלינים)

100 גרם חמאה

1 ביצה

200 גרם (1/2 1 כוסות פחות 1 כף) קמח

1/4 כפית מלח

1/2 כפית סודה לשתייה

סכר לקישוט העוגיות

אופן ההכנה

1. מתחילים בהכנת סוכר לבנדר. שמים 100 גרם סוכר ואת כפית הלבנדר במעבד מזון (או במטחנת תבלינים). מפעילים בפולסים קצרים, עד שהלבנדר נטחן ונטמע בתוך הסוכר.

2. מעבירים את סוכר הלבנדר לקערת המיקסר ומוסיפים את החמאה. מעבדים עם וו הגיטרה במהירות בינונית, עד שנוצרת תערובת תפוחה ובהירה. מנמיכים את מהירות המיקסר ומוסיפים את הביצה. ממשיכים לעבד עד שמתקבלת תערובת אחידה.

3. בקערה נפרדת מערבבים את הקמח, המלח והסודה לשתייה.

4. מוסיפים את תערובת הקמח בשתי פעמים, ומעבדים רק עד שהקמח נטמע בתערובת והיא הופכת לפירורים (חשוב שהעיבוד יהיה קצר, אחרת הפריכות של העוגיות תיפגע).

5. מעבירים למשטח עבודה ומעבדים קצרות, רק עד שהפירורים מתחברים לבצק. עוטפים את הבצק בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעתיים לפחות.

6. מקמחים את משטח העבודה. מרדדים את הבצק לעלה בעובי של כ-3/4 ס"מ, ובעזרת חותכן עוגיות (או כוס קטנה) קורצים עוגיות.

7. מרפדים מגש בנייר אפייה ומסדרים בו את העוגיות. מניחים במקרר לשעה לפחות (אפשר חצי שעה במקפיא). את שאריות הבצק אוספים ומרדדים שוב, וחוזרים על הפעולה.

8. מחממים את התנור ל-170 מעלות. מרפדים תבנית בנייר אפייה ומסדרים בה את העוגיות. מקפידים לשמור ביניהן על רווח של ס"מ מכל כיוון.

9. מפזרים על כל עוגיה קצת סוכר, עד שהיא מצופה בשכבה דקה, ומפזרים גם כמה עלי לבנדר לקישוט.

10. אופים את העוגיות כ-9 דקות, עד ששוליהן זהובים ומרכזן עדיין בהיר. מוציאים מהתנור ומניחים להן להצטנן לחלוטין לפני שמעבירים אותן לצנצנת אטומה.