איור: רונית מירסקי

כמו את כולם, גם אותנו המהומות האחרונות בלונדון הפתיעו מאוד. אמנם הן לא התחוללו באזור שאנחנו גרים בו, ואת רוב המידע שאבנו מאתרי חדשות שונים ולא מחוויות אישיות שלנו - אבל עדיין התמודדנו עם מבול של טלפונים מודאגים מהארץ, ופתאום התחלנו לחשוב על איפה אנחנו מסתובבים ומתי כדאי להתחיל לחזו, כדי להיות בבית לפני החשיכה.

נראה לי שהאנגלים יודעים להתמודד עם מהומות אלימות. בעצם, כשאני כותב "יודעים להתמודד" הכוונה היא ל"יודעים לבלוע את הגוש בגרון ולהתעלם ממה שקורה בשטח". זה כנראה התחיל בבית המלוכה, שבקור רוח הקרבתי החליט להישאר בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה, למרות הסיכון שבהפצצת הארמון (כנקודת ציון לאויב הנאצי), ובניגוד לאפשרויות הבריחה שהציעו להם מי מהיועצים שלהם. ברוח האיפוק הופצו ברחבי העיר כרזות שקראו לשמור על קור רוח ולהמשיך הלאה בשגרה החיים -- אפילו שהשגרה לא היתה שגרתית בתקופה שבה חלק מתושבי העיר ישנו בתחנות של הרכבת התחתית, כמרחבים מוגנים מפני הבליץ הגרמני.

למי שמעוניין, יש כמעט כל מוצר צריכה עם הכיתוב הזה, או כל כיתוב אחר ברוח הדברים

אולי זה גם הגרעין שיכול לספק לא מעט הסברים לסטיגמות על האנגלים האטומים רגשית וחברתית. מילא. אבל אני זוכר שגם כשהייתי ילד, אי שם בשנות השמונים, היו דיווחים מאנגליה על מהומות, הפגנות אלימות ושביתות נרחבות (בקרוב הסרט).

בכל אופן, המהומות תפסו אותנו לא כל כך מוכנים, ואפילו שהן שככו מעט בימים האחרונים התחלנו לדבר בינינו על רובע האקני, שבו התרחשו חלק מהפרעות, ושהרבה זמן רצינו לבקר בו. מתברר שלא מעט ידוענים יצאו מהרובע, כולל משה מונטיפיורי ונתן רוטשילד (הדוד של זה מהשדרה). יותר מזה, האקני היא עיר תאומה לחיפה. ועוד יותר מזה, דיוויד בקהאם גדל ברובע הזה, והתחיל לשחק בו כדורגל.

אל תשאלו איך ולמה, אבל הגיע לידינו לינק לאתר של המגזין Fantastic Man, שהקדיש החודש את כתבת השער שלו לבקהאם - כולל הפקת אופנה בכיכובו, שצולמה במסעדת הפועלים שבה נהג לאכול בילדותו. המסעדה, F. Cooke's Pie and Mash, היא מוסד מיוחד: מגישים שם בערך רק מנה אחת - פאי עם פירה (יש שני סוגים של פאי - בשרי וצמחוני) - והאמיצים יכולים לאכול שם גם צלופח. וזהו. מיד הגענו למסקנה שאם זה מוסד כל כך ותיק, שמתהדר בתפריט כה מצומצם, הוא מוכרח להיות ממש מוצלח. והיות שממילא יש לי חיבה למוסדות אוכל ותיקים, החלטנו להוסיף את המקום לרשימת יעדי הביקור שלנו.

כשהגענו, גילינו שהתפריט שתלוי על הקיר מאוד ברור לגבי כמה מנות יש (שלוש) ואיך אפשר להזמין אותן (לאכול במקום או לקחת הביתה). זה מיד הזכיר לי את הסצינה בסרט "בן דודי ויני", שבה מגיעות הדמויות בפעם הראשונה לדיינר המקומי:

בכל אופן, חלקנו (שלושה אנשים) שתי מנות פאי צמחוניות, שהגיעו עם מנה גדושה של פירה ועליו רוטב פטרוזיליה (שנקרא, משום מה, ליקר). מכיוון שאחנו המוזרים היחידים שמזמינים פאי צמחוני, נאלצנו לחכות כעשר דקות עד שאפו לנו את הפאי במיוחד. כשהגיעו המנות, וכולנו קיווינו לקבל מנה מנחמת של אוכל של בית קלאסי אנגלי, הבנו עד כמה גדולה תהיה האכזבה - אחרי הכל, האוכל הביתי האנגלי בוודאי פחות טעים מהאוכל האנגלי המודרני, שאנחנו דוגמים מדי פעם במסעדות.

האמיצים יכלים להזמין צלופח. המסעדה (צילום: Fin Fahey, CC)
האמיצים יכלים להזמין צלופח. המסעדה (צילום: Fin Fahey, CC)

הפאי היה עשוי מבצק פריך-עלים, כזה שהוא גם קצת מדופדף וגם די פריך. הוא היה מלא בתערובת ירקות כלשהי, וסגור בשכבת בצק נוספת. לצדו נערם הפירה, ומעל הכל נמסך הרוטב הירקרק. אני לא יכול להגיד שהאוכל היה טעים, אבל גם לא לקטול אותו. הבצק היה לא רע, והירקות היו מבושלים קצת יותר מדי. זה אמנם לא היה האוכל הכי טעים שיש, אבל אולי אנחנו גם לא מספיק מבינים, ואולי הזמנו את המנה הלא נכונה (רוצה לומר, במקומות אנגליים טיפוסיים - אל תזמינו את המנה הצמחונית). על השולחנות מוצב בקבוק של חומץ, שכנראה אמורים לזלף ממנו על הפאי (או הפירה), אבל הוא נראה כל כך תעשייתי שחששנו לנסות יותר מדי ממנו...

(כמעט) כל התפריט של המקום על צלחת אחת

החוויה, לעומת זאת, היתה די מדהימה. האנשים שישבו לידנו; המוכרת הצעירה, שהיתה קצת ערסית, קראה לנו דארלינג, היתה חביבה מאו, והתבדחה איתנו בנימוס; המוכרת השנייה, המבוגרת יותר, שממש האכילה באהבה כל לקוח שהגיע; והעיצוב, שכנראה לא השתנה מאז שבקהאם אכל שם (ואולי אפילו מאז שההורים שלו אכלו שם): שולחנות וספסלים פשוטים למראה, מסודרים בקווים ישרים, ושני ציורי ילדים על הקיר. יחסית לשעה המאוחרת שבה הגענו, ובמיוחד ביחס להרגלי האכילה של האנגלים, המקום היה די מלא בסועדים מקומיים. ובנו - היחידים שקוראים משהו בעיתון ורצים לבדוק אותו...

יש לי חיבה למוסדות כאלה

יכול להיות שאצל בקהאם הטעמים האלה מזכירים את האוכל של סבתא, ואז יש לזה ערך מוסף אחר. אנחנו הבנו שגם אם זה אוכל של בית, זה קצת כמו לחזור להיות ילד וללכת לאכול אצל חבר, שאמא שלו מכינה אוכל אחר לגמרי. זה אולי טעים (ואולי לא, תלוי בחבר), אבל זה תמיד יהיה אוכל-של-בית-של-מישהו-אחר. ואולי זה היה סתם פרץ נוסטלגיה לימים שבהם בקהאם לא יכול היה להרשות לעצמו לשתות מים במקומות שהיום הוא אוכל בהם. ואולי זו סתם היתה הפקת אופנה מושקעת, עם סיפור יפה במיוחד, שהקשר שלו למציאות ההיסטורית הוא רופף.

מאכילה באהבה כל לקוח. אחת המוכרות במסעדה (צילום: עודד מזרחי)
מאכילה באהבה כל לקוח. אחת המוכרות במסעדה (צילום: עודד מזרחי)

F. Cooke's Pie and Mash

150 Hoxton Street

London N1 6SH

קניידליקי

כשחזרתי הביתה נמלאתי געגועים לאוכל של סבתא שלי, הצ'כית הגאה, שבכל פעם שעונת המשמשים היתה מגיעה הכינה קניידליקי - כופתאות מבצק גבינה הממולאות בחצי משמש (ואפשר גם שזיף). אמנם המתכון שלה כתוב בשפה שרק פעם הבינו (1 ביצה, 1 גבינה, סולת, קמח - כמה שלוקח), אבל הנה הגרסה שלי, שלעולם לא תהיה כמו שלה.

מרכיבים

250 גרם גבינה לאפייה (למשל, "טוב טעם")

1 ביצה

2 כפות סולת

200 גרם (1/2 1 כוסות פחות 1 כף) קמח

כ-10 משמשים חצויים ומגולענים

1 כף חמאה

סוכר

קינמון

אופן ההכנה

1. מפוררים בקערה את הגבינה, מוסיפים את הסולת ואת הביצה ולשים-מערבבים. מוסיפים את הקמח וממשיכים ללוש עד שמתקבל בצק רך ולא דביק, שיהיה נוח לעבודה (בהתחלה מוסיפים כ-3/4 מכמות הקמח, ומוסיפים את היתרה לפי הצורך). מעבירים למקרר לכחצי שעה.

2. קורצים כדור בצק בגודל כדור פינג פונג, ומשטחים על כף היד לעיגול בקוטר כ-5 ס"מ (אפשר גם לרדד כמות גדולה יותר של בצק ולקרוץ בעזרת חותכן עוגיות, אבל זה יוצא פחות טעים). במרכז כל עיגול מניחים חצי משמש ועוטפים אותו בבצק, כך שיהיה סגור מכל הכיוונים. מקפידים שלא יהיו בבצק חורים. ממשיכים באותו אופן עם כל הבצק. בשלב הזה אפשר להקפיא את הכופתאות.

3. מרתיחים בסיר כמות גדולה של מים. שמים כל פעם כמה כופתאות, ומבשלים עד שהן צפות (מערבבים מדי פעם כדי שהן לא יידבקו לתחתית או אחת לשנייה). מוציאים ומניחים במסננת.

4. כשמסיימים לבשל את כל הכופתאות מחממים במחבת בערך כף של חמאה. כשהחמאה הופכת לחומה ומדיפה ריח אגוזי מוסיפים את הכופתאות למחבת. מטגנים משני הצדדים עד שהן משחימות.

5. מעבירים מיד לצלחות הגשה ובוזקים סוכר וקינמון לפי הטעם.