(צילום: thinkstock)
(צילום: thinkstock)

ביקורים בסופרמרקט נחלקים אצלי לשני סוגים, בדיוק כמו נסיעות לחו"ל: ביזנס ופלז'ר.

כשאני יוצאת לקניות "עסקיות" אני מתלבשת בהתאם: בגדים ספורטיביים ונוחים, ונעליים שמתאימות להליכה מהירה ולדילוגים בין המעברים. אני יודעת מראש מה ברצוני לבשל ואילו מצרכים חסרים לי לכך, ומצטיידת ברשימת קניות מדויקת. במקרה שכזה אני מקפידה ללכת לסופר שמוכר לי היטב, כך שלא אצטרך להתרוצץ בין המעברים. כשאני כבר שם איני מבחינה בשום דבר מסביבי, וכולי ממוקדת במצרכים שאני מחפשת. אני נכנסת כמו רוח סערה, קוטפת את המצרכים מהמדפים במהירות שיא - ורק הקופה יכולה לעכב אותי.

כשאני יוצאת לקניות לשם הנאה הכל נראה אחרת. בתור התחלה, אני מתלבשת יפה, כראוי ליציאה לבילוי. בסופר עצמו אני בודקת כל מוצר על כל מדף - אולי יש משהו חדש שכדאי לנסות? אני מתכננת את הבישולים שלי לפי המצרכים שקורצים לי מהמדפים ומפתים אותי להשתמש בהם.

עם זאת, גם כשאני מגיעה לסופר כדי לבלות בו, תמיד יש המון דברים קטנים ומעצבנים שפוגעים בהנאה. אני בטוחה שכולכם תוכלו להזדהות עם הרשימה שבשורות הבאות – ומזמינה אתכם לטקבק את עשרות הסעיפים שבטח אפשר להוסיף לה:

• העצבים מתחילים עוד לפני שנכנסים לסופר. מכניסים מטבע של 5 שקלים לחריץ המיועד לשחרור העגלה - אבל יוק! העגלה לא משתחררת, ומצד שני חמשת השקלים נשארים תקועים בפנים.

• איך זה שכמעט אף פעם אין עגלות נקיות? העגלה תמיד מלאה ברשימות הקניות של כל מי שהשתמש בה לפנינו ובכל האריזות הריקות של החטיפים והממתקים שהם אכלו בזמן הקניות (וזה עוד עניין – כל האנשים האלה שבזמן ההסתובבות בסופר אוכלים ארוחה שלמה).

במקום ללכת לחדר כושר, פשוט נסו להיאבק בעגלה (צילום: iStockphoto)
במקום ללכת לחדר כושר, פשוט נסו להיאבק בעגלה (צילום: iStockphoto)

• צריך תמיד להתפלל שניפול על עגלה חדשה, כי אחרת יש סיכוי טוב שחסר בה המושב הקטן שמיועד לילדים. למה זה כל כך חשוב? כי גם אם באת ללא ילד, זה המקום שבו מניחים את המוצרים הרגישים – למשל, ביצים, בננות, עגבניות או תותים – כדי שלא יתקווצ'צ'ו. איך בעצם לא חשבו עד היום על יצירת תא נפרד בעגלה בשביל כל הדברים האלה?

• כשמתחילים לזוז עם העגלה מתחילות צרות חדשות – כי לרבות מהן יש אופי ורצון משלהן. אמנם יש עגלות ממושמעות שפונות לאן שמובילים אותן, אבל לרבות יש נטייה ימינה או שמאלה, כך שהביקור בסופר הופך למאבק מי מושך חזק יותר. מצד שני, טיול בסופר עם עגלה בעלת רצון משלה מחזק מאוד את השרירים, וחוסך את הצורך לשלם למכון כושר.

• גם אם העגלה מתנהגת יפה, צריך הכשרה מיוחדת כדי ללמוד איך לנהוג בה בין המעברים הצרים בסופר. אין פלא שפעמים רבות אנו חוזים בהתנגשויות ובפקקי תנועה שנגרמים על ידי נהגי עגלות בלתי מיומנים.

• הבעיות אינו נגמרות בגזרת העגלות, כמובן. ברוב הסופרים הפירות והירקות מוצגים על גבי מדפים אלכסוניים. לא משנה מהיכן תיקחו תפוח - כל שאר החברים שלו יתגלגלו לרצפה.

לא משנה איזה תפוח ניקח - כל הערימה תתמוטט (צילום: iStockphoto)
לא משנה איזה תפוח ניקח - כל הערימה תתמוטט (צילום: iStockphoto)

• במעדנייה, שם נמכרים הבשר, הנקניקים והגבינות, תמיד יש תור. וזה לא בגלל לחץ של לקוחות, אלא מפני שמציבים שם את העובדים האיטיים ביותר. בזמן שהם שמים כפפות, פותחים את אריזת הפסטרמה, חותכים, שוקלים ואורזים – התוקף של המוצר כבר פג.

• החוק קובע כי על כל מוצר צריך להיות מוצג מחירו - אבל במציאות זה לא תמיד ככה. האופציות הן לחטט במדף מתוך תקווה שעל אחד מאחיו של המוצר המבוקש כן הדביקו את המחיר, ליטול את המוצר בכל זאת בלי לדעת את מחירו – או לקחת אותו לקופאית כדי שתקיש את הקוד ותספר לנו מה המחיר. המצב אינו טוב יותר כשהמחיר מוצג על המדף. צריך הרבה מזל כדי שמתחת לשלט עם המחיר באמת יהיה מונח המוצר שאליו הוא מתייחס. למעשה, בדרך כלל המדפים הם סוג של משחק חשיבה, שבו אנו נבחנים בהתאמת מחיר למוצר מרוחק שאליו הוא מתייחס.

• ניסיון להבין אם מוצר מסוים הוא חלבי, בשרי או פרווה מציב אותנו לא פעם בפני בעיה. את חותמת הכשרות קל בדרך כלל למצוא, ואפילו את שמות כל הרבנים שמאחוריה. אבל כדי לדעת אם המוצר פרווה או לא צריך זכוכית מגדלת, כי זה מופיע באותיות של טל ומטר. יותר קטן מזה - אי אפשר. וצריך גם מדריך מפורט כדי למצוא איפה זה כתוב, כי אין לעניין מקום קבוע: לפעמים זה בחזית, לפעמים מאחור ולפעמים בין כל האיורים. כל פעם נדמה לי שאני מחפשת את חותמת הפרווה אני נזכרת ב"ציור השבועי לילד" ומרגישה שמגיע לי פרס אם אני מוצאת אותה.

איפה המחיר? איפה התאריך האחרון לשיווק? איפה סימון הכשרות? (צילום: iStockphoto)
איפה המחיר? איפה התאריך האחרון לשיווק? איפה סימון הכשרות? (צילום: iStockphoto)

• ומה שאמרתי לגבי ציון הכשרות החמקמק נכון גם לגבי התאריך האחרון לשיווק. גם האיתור שלו הוא לא פעם משחק בלשי: האם הוא על המכסה? על התחתית? על התווית? על המדבקה של היבואן? ואולי שוב הדפיסו אותו בשחור על האריזה השחורה?

• ואפרופו תאריך אחרון לשיווק: מי שאחראי על סידור קרטוני החלב במדף מקפיד תמיד להניח אותם כך שהתאריך פונה לאחור, כדי שלא נראה שמדובר בחלב שעוד רגע מחמיץ – ולא נתפתה לשלוח יד אל מעמקי המקרר, שם שוכן החלב הטרי.

• חלק מהמוצרים שוכנים על מדף כה גבוה, שרק שחקני כדורסל יכולים להגיע אליהם בלי סולם. לשאר האנשים אין ברירה, אלא לטפס על המדף התחתון כדי להגיע למוצר - ולהתפלל שלא יקרוס.

• הגענו לקופות. המסוע שעליו יש להניח את המצרכים תמיד קצר מדי, ואינו יכול לקלוט את תכולתה של עגלה שלמה. התוצאה: בזמן שהקופאית עורכת את החשבון צריך לרוץ כל הזמן בין שני צדי הקופה – בצד אחד צריך לארוז את המוצרים שכבר עברו, ובצד השני להעמיס על המסוע את המצרכים שנשארו בעגלה.

רק שזה שלפנינו לא ישלם עם שילוב של זיכוי ותלושי שי (צילום: תומריקו)
רק שזה שלפנינו לא ישלם עם שילוב של זיכוי ותלושי שי (צילום: תומריקו)

• מדובר באחד החוקים הבסיסיים והידועים ביותר בטבע, אבל בכל זאת נציין אותו – ולו בשביל הפרוטוקול: תמיד נתקעים בתור אחרי מישהו שלוקח לו שעה לשלם. בדרך כלל משתמש הלקוח הזה בכמה טכניקות במקביל: מתווכח עם הקופאית בקשר למחיר של מוצרים ("אבל היה כתוב מחיר אחר על המדף!" "זה לא אחד פלוס אחד חינם?"); הולך כדי להחליף מוצר שנראה לו פגום או להביא משהו ששכח; חוכך בדעתו דקות ארוכות אם לקחת משהו מהמבצעים ("סבונים? באיזה ריחות? שנייה, אני מתקשר לאשתי לשאול אם אנחנו צריכים"); ובסוף משלם באמצעות שילוב של תלושי שי, זיכוי מלפני חצי שנה וצ'ק של אחיו – מה שדורש כמובן לאתר את מנהל הסניף, עניין קטן של 10 דקות, כדי שיאשר את העסקה.

• ואם כבר הזכרנו מבצעים בקופה: למה לא מפרסמים את המבצעים האלה על גבי המדפים, כמו שאר המבצעים? למה צריך לחכות עד רגע התשלום כדי לגלות לנו אותם?

• זהו, שילמנו. אבל זה לא הסוף! עכשיו מתברר שאין בקופה מספיק עודף, וצריך לחכות עד שאחראית המשמרת תספק לקופאית כסף קטן. זהו - אני צורחת! או רוצחת! לא פלא שזה נשמע ממש דומה...

אסנת לסטר מגישה את התוכנית סיר לשבת , המשודרת ברדיו קול רגע בכל יום שישי ובערבי חג ב-11:00