"ארתור, אתה חושב שמיסייה ז'נין יסכים להיפגש אתי? אני כותבת בלוג בתחום הפטיסרי, הבולנז'רי ושוקולטרי בפריז והייתי שמחה מאוד לראיין אותו". ארתור מחייך: "למה לא, אני אשאל אותו". אחרי כמה דקות ארתור חוזר לשולחן מחויך, בזמן שהאורחים שלי מישראל מתענגים על השוקולה שו (שוקו חם) הטוב ביותר בפריז. "מיסייה ז'נין ישמח להיפגש אתך. תתקשרי ביום שלישי לתאם פגישה". לרגע החסרתי פעימה. החוצפה הישראלית עבדה.
ביום שלישי אני מתקשרת. מעבירים לי את מיסייה ז'נין: "תבואי מחרתיים?" כן, ברור, בוודאי, מגיעה. אחר הצהריים עם ז'אק מתחיל.
ז'ק ז'נין (Jacques Genin) נחשב לאחד השוקולטיירים הטובים בפריז. לצד השוקולדים הוא מייצר גם ממתקים ופטיסרי – כלומר, עוגות איכות צרפתיות. השם שלו מוזכר לאחרונה רבות בפורומי השוקולד, קינוחים שלו זוכים בפרסים, והעיתון "לה פיגרו" העניק לשוקולה שו שלו את המקום הרביעי והמכובד מבין כל אלה שנמכרים בפריז. למתחם שבו הוא מוכר את תוצרתו הגעתי לראשונה רק לפני כמה חודשים, אך מאז שבתי לשם פעמים רבות - וחשפתי את ז'נין גם בפני אחרים, שנשבו בקסמיו.
המתחם של ז'נין שוכן במבנה היסטורי המיועד לשימור ברחוב טורן (Turenne) – רחוב החוצה את רובע המארה לאורכו ומגיע עד אזור כיכר רפובליק. המיקום, בואך הרפובליק, מיוחד מאוד, מאחר שמדובר באזור מתפתח הנחשב לאחד הצבעוניים והמעניינים בפריז. ז'נין השקיע רבות בעיצוב המקום ואי אפשר להשוותו לחנויות שוקולטרי אחרות בפריס. הגודל, היוקרה, השילוב של ויטרינות מכירה עם "סלון דה תה" (השם הצרפתי לבית קפה) ומיקומה של המעבדה של המיסייה מעל כל אלה (רק מדרגות פתלתלות ומלצרים שעולים ויורדים בהן במקצועיות מוערכת מרמזים על קיומה בקומה השנייה) - כל אלה יוצרים מקום יוצא דופן המספק חוויה מיוחדת למבקר בו.
אני מקדימה, שעת צהריים, המתחם שקט יחסית, וארתור מזהה אותי מיד. "יש לך עוד רבע שעה, אבל אעדכן את המיסייה שאת כאן". באיחור אופנתי ארתור מוביל אותי במעלה המדרגות הלולייניות למעבדה, "לבוראטואר", של המיסייה. ז'נין אומר שלום בעודו רכון על מכונת הטמפרינג שלו (טמפרינג הוא תהליך שאותו צריך להעביר את השוקולד כדי שיתאים לציפוי פרלינים). משהו לא עובד שם באופן המדויק שאליו הוא רגיל, כלי העבודה נשלפים, ולרגע נראה כי הוא החליף מקצוע. סופי, העוזרת שלו, מסבירה לו מה בדיוק הבעיה ואני עומדת מוקסמת מהמחזה שנפל בחלקי, בעוד מיסייה ז'נין משדל אותי לטעום פרלין שצופה לפני שנייה בשוקולד הזולג לו מהמכונה. המשימה בוצעה, המכונה ממשיכה לעבוד.
ז'נין מעדכן אותי שהוא, סופי ואני יוצאים לאכול צהריים. בדרך למסעדה הקרח נשבר, בעודי מספרת לו (אחרי שעשיתי שיעורי בית) שאני גרה בדיוק ברחוב שבו פעלה המעבדה הראשונה שלו. עד שפתח את המקום הנוכחי, לפני כשנתיים, היה ז'נין מייצר שוקולדים בלבד ומספק אותם רק ללקוחות מסחריים, כמו בתי מלון או מסעדות. מגיעים לבר- מסעדה ולרגע אני מתבלבלת. פואלן? פתחו בר-מסעדה? הם כבר לא מתרכזים רק באפיית לחם? ז'נין מסביר לי שהבת של בעלי הרשת פתחה ממש לא מזמן את המקום, ובאותו רגע אני רואה שכל הקינוחים הנמכרים במקום הם מעשה ידיו של המארח שלי.
בזמן הארוחה אני לומדת רבות על המיסייה. לאחר ילדות של עוני, ללא לימודים, החליט ז'נין לפתוח מסעדה - אבל לא נכנס למטבח. אז הוא עדיין לא ביקר בחלק הזה של המסעדה. עם הזמן הוא החל להימשך ליצירה עצמה: הוא הפך לשף, בהמשך עבר לייצור שוקולד, ורק עם פתיחת המקום החדש נכנס לתחום הפטיסרי. סופי מלווה אותו כבר תשע שנים, מהשלב שבו ייצר שוקולדים ברחוב שלי. הקשר ביניהם נראה לי מיוחד.
חוזרים למעבדה, מדושנים ומבושמים - ככה זה באמצע יום עבודה בפריז. עכשיו, כשהיחסים כבר ממש קרובים, אני מרגישה נוח לגמרי לשוטט ברחבי המעבדה הגדולה. מדובר באחד המטבחים היפים והגדולים ביותר שראיתי. באולם הראשי יש משטחי שיש ענקיים, מכונת טמפרור וציפוי לשוקולד, מקררים ומתקני התפחה. לצד האולם שוכנים עוד שני חדרים: חדר שוקולד גדול וקריר, וחדר פטיסרי שבו נרקחים ונאפים כל הקינוחים. אצל המיסייה עובדים לא מעט אנשים, ונראה שהאווירה נעימה מאוד, ממש מפעל השוקולד של צ'רלי.
ז'נין מספר כי הוא משתמש בשוקולד הגולמי של חברת "ולרונה" הצרפתית - השוקולד הטוב ביותר, לטעמו. הוא מסביר כי שוקולטייר שמייצר שוקולד ארטיזני (כלומר, באופן ידני) לא יכול להפיק שוקולד גולמי בעצמו. במשך כל השיחה נצמד ז'נין לעניין הייצור הידני, ומדגיש כי אינו שייך לשום קבוצה מסחרית ושאין גוף גדול שעומד מאחוריו. זה אינו דבר של מה בכך: מאחורי שוקולטיירים רבים עומדים כיום גופים וספונסרים, עובדה שיכולה לפגוע בקלות בפן האומנותי של ייצור השוקולד.
נראה שהעובדים של ז'נין יודעים את עבודתם היטב. בזמן שהייתי במקום, ז'נין כמעט לא נדרש לתת להם משימות או להתערב בעבודתם. כמובן שהוא נוכח ומכוון את הצוות, אבל הדברים זורמים, האקלרים מזולפים כמו סרגל, בצק הטארט האפוי ממולא בקרם הלימון-בזיליקום שהוכן בבוקר, הקרמלים נארזים אחד-אחד באריזת צלופן קטנה וההזמנות שמגיעות מלמטה מטופלות במקביל לייצור המטעמים. במו עיני ראיתי איך עוגת "מיל פיי" (אלף העלים, או קרמשניט אם תרצו) שהוזמנה על ידי לקוח סקרן, "הולבשה" בו במקום על ידי אחד העובדים. העלים פריכים ומהוקצעים, הקרם מזולף בנדיבות והתוצאה הסופית פשוט מושלמת.
אני שואלת את המיסייה למה חשוב לו לייצר את הסחורה במקום שבו היא נמכרת – שהרי שכירת שטח כל כך גדול בפריז היא משימה לא פשוטה בעליל, ויש חוקים נוקשים מאוד בעניין נוכחות ה"מעבדה" במתחם המכירה. הנושא סבוך, מסביר ז'נין, אבל הוא לא נכנע לביורוקרטיה הצרפתית וממשך עם החלום שלו לייצר ולמכור באותו המקום. בשל הרצון שלו לשמור על ייצור ארטיזני, ז'נין לא מתכנן כרגע לפתוח עוד סניפים בפריז. עם זאת, הוא שואף לצאת אל מחוץ לגבולות הרפובליקה. לתשומת לבם של היזמים המקומיים: לדברי ז'נין, הוא מרגיש קשור לישראל אף שלא ביקר בה, ויש לו רצון לפתוח סניף בארצנו הקטנטונת.
אחר הצהריים עם ז'ק מתקרב לסיומו, לא לפני שמלמטה מגיעה הזמנה לשלושה שוקולה שו - והמארח שלי מבקש מאחד מהעובדים שיכין כבר ארבעה, כדי שלא אצא חלילה בלי לשתות את משקה האלים. לסיום מכניס אותי ז'נין לחדר השוקולד ומביט על מדף שעליו שורה של ביצי פסחא ענקיות משוקולד, מעוטרות ביד בציורים צבעוניים שלא היו מביישים את קדישמן. "איזו מהן מתאימה לך?" המיסייה מסובב את היצירות, מתבונן ובסופו של דבר בוחר את אחת מהן ומפקיד אותה בידי.
המומה מהאושר שנפל בחלקי, אני נפרדת מז'נין, תוך הבטחה שנשמור על קשר ושעוד ניפגש. המיסייה מלווה אותי אל מחוץ למתחם ואנו נפרדים בנשיקה על כל לחי - פריזאים או לא? וכל הדרך הביתה, במטרו, אני חושבת על שני דברים: האם היה זה חלום, ומה חושבים האנשים שרואים אותי עם ביצת ענק משוקולד ולא מורידים ממנה את העיניים.
אל תשכחו שלפעמים חלומות באמת מתגשמים.
View Larger Map
Jacques Genin
133 rue de Turenne
75003 Paris
מטרו: רפובליק
הבוטיק פתוח בימי שלישי עד ראשון וסגור ביום שני.
