בילדותי חיבבתי מאוד את צבי הנינג'ה. צפיתי בתוכנית באדיקות באנגלית ובעברית, ניהלתי קרבות יומיומיים בשרדר ובקרנג לצד חברי, ושיחקתי בכל הזדמנות עם בובות צבי הנינג'ה האהובות שלי (בתגבורן האדיב של כמה ברביות. מה לעשות שהיו לי רק שני צבי נינג'ה?)

צב הנינג'ה האהוב עלי היה דונטלו, הסגול - הוא היה היחיד שבאמת היו לו כישורים שימושיים כלשהם. לאונרדו היה המנהיג, אבל יכולות המנהיגות שלו הגיעו עם שתלטנות מעצבנת ונטייה לחפרנות. רפאל היה סתם חוצפן, ייתכן שכתוצאה מההורמונליות של גיל ההתבגרות, והוא התאמץ יותר מדי להיות מגניב (סליחה, מדליק). מיכאלנג'לו אמנם היה מצחיק וחברה'מן, אבל גם טיפה מטומטם וחסר אחריות. בהתחשב בכך שהדבר היחיד שאמרו עליו בשיר הפתיחה זה שהוא רקדן, נראה לי שהזלזול הקל שחשתי כלפיו היה מוצדק. מה תעשה כששרדר יגיע, הא מיכאלנג'לו? תרקוד אתו פסדובלה?

ההורים שלי לא ממש הבינו למה אהבתי אותם כל כך. נדמה לי שמה שהכי הפריע להם היה סיפור המסגרת, שבאמת היה אחד מהמופרכים, אפילו בשביל תוכנית אקשן מצוירת לילדים. נינג'ה גולה לניו יורק, חי בתעלות הביוב ומגדל כמה צבים נטושים להנאתו. יום אחד, עקב חשיפה ל"מוטגן" ירוק בוהק, הוא הופך לחצי עכברוש וצביו הופכים לחצי בני אדם. לאור זאת, הוא עושה מה שכל אדם (או חצי אדם, חצי עכברוש) שפוי היה עושה במצבו - מחליט ללמד את הצבים אמנויות לחימה כדי שיוכלו להיאבק ברשע.

כילדה קטנה בשלב התפתחות קוגניטיבי שבו האמיתי והאפשרי לא היו מובדלים כל כך מהפנטסטי והדמיוני, כל הסיפור הזה התקבל אצלי בשלוות נפש גמורה. צבים מדברים? סבבה. נלחמים ברשע? בטח. אוכלים פיצה? מובן מאוד, גם אני אוכלת פיצה.

כאדם בוגר, אני מבינה את ההורים שלי קצת יותר. למעשה, עוד בצעירותי, כשאחותי החלה לצפות באדיקות בסדרה "אופנוברים ממאדים", שבעיני היתה מגוחכת ומטומטמת לחלוטין, הבנתי שכנראה גם צבי הנינג'ה לא היו פאר היצירה האנושית. הו, התמימות שאבדה!

סליחה, מאיפה הכסף?

לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת שוב בצבי הנינג'ה (בהשראת המתכון שבהמשך), ופתאום זה הכה בי - ככל הנראה האלמנט הכי מופרך בסדרה הזאת. איך לעזאזל היה לצבי הנינג'ה כל כך הרבה כסף לפיצה?

בממוצע, הם הזמינו פיצה בערך פעמיים בפרק. בהנחה שבכל פעם הם הזמינו שתי פיצות משפחתיות (לצבים מתבגרים יש תיאבון גדול, והם היו צריכים כמה חתיכות ספייר כדי לזרוק אחד על השני) ב-40 שקל לפיצה, מדובר בהוצאה של 30,880 שקל על פיצה במשך 193 פרקים. זה מלא כסף! יא אללה אתכם, צבים מטומטמים! אולי אם הייתם מבזבזים קצת פחות הייתם יכולים להרשות לעצמם לשכור איזו דירה נחמדה בפרוורים במקום לגור בתעלת ביוב מסריחה.

לאונרדו! אתה המנהיג! לא חשבת לתפוס קצת אחריות וללמד את הצבים התנהלות כלכלית נבונה מהי?

אמרתי לכם שלאונרדו מעאפן.

(אישי מתערב פה ומבקש להעיר שני דברים. ראשית, ככל הנראה הם הזמינו הרבה יותר משתי פיצות בכל הזמנה, שכן זכורות לו ערימות של לפחות חמישה-שישה מגשי פיצה. שנית, הוא מעיר ש-30,880 שקל זה ממש לא מספיק כדי לשכור דירה מרווחת דיה במשך זמן, אפילו במחירים של שנות ה-80, ושבתעלות הביוב לפחות לכל אחד היה חדר משל עצמו. יש לקחת את ההערות האלה בעירבון מוגבל, שכן מדובר בבחור שהתחפש בילדותו לשרדר מרצונו החופשי).

כיום אנחנו ילדים גדולים, ורובנו כבר לא צופים בצבי הנינג'ה. הפכנו לצופים ביקורתיים ומתוחכמים יותר, שיודעים לסנן מסרים בעייתיים כמו יעילותה של האלימות בפתרון סכסוכים, והלגיטימיות של הוצאות מופרזות על הזמנת פיצה. אבל איך נלחמים בפיתוי? (של להזמין פיצה, לא של לפתור סכסוכים בעזרת אלימות. לשם כך תיאלצו להיעזר במומחה לבריאות הנפש, ולא בבלוג אוכל באינטרנט).

אז הא לכם מתכון מעולה למאפי פיצה טעימים, קלים ומהירים שמצאתי בבלוג טולטולים. מלבד העובדה שמאוד כיף לקרוא בבלוג, יש במתכון שם גם תמונות של שלבי ההכנה (מה שלי אין, כי אני עצלנית), אז בהחלט כדאי לסור ולראות. שימו לב במיוחד להנחיות ליצירת בצק בצורת ראשו של צב נינג'ה. ברגע שהיא כתבה את זה ידעתי שאני חייבת לנסות להכין את השבלולים האלה. בחורות שמבינות בצבי נינג'ה הן זן איכותי במיוחד וראוי לסמוך על דבריהן.

האווריריות של הבצק במתכון הזה מגיעה מאבקת אפייה ולא משמרים, כך שאמנם לא מדובר בפיצה הכי אותנטית, אבל אפשר להכין את המאפים האלה מהר. מדדתי 10 דקות מתחילת ההכנה ועד ההכנסה לתנור. עם אפייה של 20-15 דקות יש לכם מענה לפיצה קרייבינג תוך פחות מהזמן שייקח לשליח להגיע עם פיצה שהזמנתם. השבלולים מעולים כארוחת ערב מהירה וידידותית לילדים, או כנשנוש לאירוח קליל.

שבלולי פיצה

מבוסס על: מתכון מהבלוג טלטולים (עם שינויים קלים שלי)

עלות: כ-11 שקל (לפני תוספות)

כמות: כ-20 מאפים

מרכיבים
  • 1/2 כוס שמן
  • 1 כף חומץ
  • 3/4 כוס חלב
  • 1 כפית מלח
  • 1 כפית אבקת אפייה
  • 1/2 2 כוסות קמח
  • 8-6 כפות רסק עגבניות, עגבניות מרוסקות או רוטב עגבניות מוכן
  • גבינה צהובה מגוררת (אני השתמשתי ב-150 גרם בערך. אפשר גם להשתמש בכמה פרוסות גבינה צהובה שקרעתם לפיסות)
  • תוספות - תירס, פלפל קצוץ, זיתים פרוסים, טונה... (רק לא אנשובי!)

אופן ההכנה
  1. מחממים תנור ל-180 מעלות. משמנים תבנית אפייה.
  2. טורפים בקערה את השמן, החומץ, החלב והמלח (החומץ יגרום לחלב להתפרק קצת, זה בסדר).
  3. מוסיפים תוך ערבוב את אבקת האפייה והקמח וממשיכים לערבב עד לקבלת בצק נוח לעבודה (הוסיפו עוד כף או שתיים של קמח אם הבצק דביק מדי).
  4. מחלקים את הבצק לשניים ומרדדים כל חלק לעלה מלבני דק.
  5. מורחים על כל עלה 4-3 כפות רסק או רוטב, ומפזרים מעל גבינה (ותוספות, אם רוצים).
  6. מגלגלים את העלים לרולדה מצדם הרחב. חותכים כל רולדה לכ-10 פרוסות, ומעבירים את הפרוסות בזהירות לתבנית. אם השתמשתם בעגבניות מרוסקות או ברוטב מימי הפרוסות יגירו קצת נוזלים בשעת החיתוך. לא נורא.
  7. אופים במשך 20-15 דקות, עד שהמאפים מזהיבים והגבינה נמסה ומבעבעת.
  8. קוואבנגה!