(פתגם מג'מאיקה)
זמני הארוחות קוצבים את שעות היום שלנו. כל ארוחה היא מעין ציר שסביבו נעות השעות – בבית הספר, בעבודה ובבית. לכל ארוחה תפקיד משלה: ארוחת הבוקר צריכה לעורר ולהכין אותנו לקראת היום; ארוחת הצהרים היא הפוגה לרענון באמצע היום; וארוחת הערב נועדה לצייד אותנו מחדש באנרגיה שהוצאנו במשך היום. הארוחות מסדירות את שעות היום שלנו, אך לפי מה נקבעים מועדיהן?
קל להוכיח שלא השעון הביולוגי שלנו הוא שמכתיב מתי נשב לשולחן. הביולוגיה של המין האנושי היא אוניברסלית, בעוד שמועדי האכילה שאנו מצייתים להם אינם זהים בכל מדינה ובכל תקופה. מוזר לנו לשמוע היום שבימי הביניים אכלו ארוחת ערב בחמש אחר הצהריים, אך נראה לנו מובן מאליו שגם לנו מוגשת ארוחת הערב בחמש, אם אתרע מזלנו ונקלענו לבית חולים ישראלי מצוי. בארמונו של המלך הנרי השמיני אכלו ארוחת ערב בעשר בלילה, וגם היום יש מי שאוכלים באותה שעה – הספרדים, למשל.
מישהו קובע את הכללים, באורח די שרירותי, ואנחנו מקבלים אותם - גם אם במורת רוח לפעמים. לעתים, שעת הארוחה מוכתבת מתוקף תמורות חברתיות. המעבר מהכפר אל העיר בימי המהפכה התעשייתית, למשל, היה גם מעבר משעות השמש שקצבו את זמני הפעילות והמנוחה אל הפעמון של בית החרושת. התנועה ההפוכה, מהעיר אל הפרברים, הביאה אף היא תמורה: ארוחת הצהריים נאכלת בחטף, בעבודה, ואילו הארוחה העיקרית בערב, בבית. מוסדות כמו בתי כלא, בתי חולים, פנימיות, מחנות-צבא וכיוצא באלה, מועדי הארוחות מוכתבים על-פי נוחותם של הממונים על המוסדות יותר מאשר על-פי הרצוי לשוהים בהם. מה שמשותף לכל בני המין האנושי, ככל הנראה, הוא הכושר להסתגל לאכילה במועדים שונים ומשונים, על פי תכתיבים. אנחנו לא אוכלים כשמתחשק לנו, אלא בזמנים קבועים מראש, פחות או יותר (להוציא חטיפים או גלידה ברחוב), וכל ארוחה קבועה כזאת מורכבת ממאכלים מסוימים ומתעלמת לגמרי מאחרים, השמורים לארוחה הנאכלת בשעה אחרת של היום. אנחנו אפילו מפתחים תופעות גופניות, המתעוררות בשעות שבהן התרגלנו לשבת לשולחן: הקיבה שלנו מתכווצת ומאותתת לנו שהגיעה העת לאכול. אנחנו קוראים לזה רעב, אך זה אינו רעב אמיתי; זהו הרגל גופני הנובע מן המנהג לאכול במועדים קבועים. את מועדי הארוחות מכתיבים לנו כללים של נוהג חברתי, לפי המקובל בחברה שבה אנחנו חיים. מרגרט ויסר כותבת בספרה "טקסי סעודה", שאותם כללים מזכירים לנו לעתים קרובות גם שלא לאכול בין הארוחות, כך שהם שולטים למעשה לא רק במועדי הסעודות שלנו אלא גם ברווחים שביניהן. המבנה של כל אחת מארוחות היום, כמו גם סוגי המאכלים המוגשים בהן, הם עניינים תלויי תרבות. באירלנד, למשל, יש המתחילים את היום באומצת בקר ותפוחי אדמה - כך אכלו ב-1904, כמתואר ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, וכך אכלו גם ב- 2004, על-פי הדיווחים מדאבלין, כשחגגו שם את יום-ההולדת ה-100 של הספר. אצלנו, לעומת זאת, שניצל בארוחת הבוקר הוא מחוץ לקונסנזוס, שלא לדבר על מרק (אם אתם אוכלים מרק בארוחת הבוקר, קרוב לוודאי שאתם סינים, ואולי דווקא קמבודים).המלך שציווה על העם מה לאכול
זַ'אן-אַנתֶלְם בְּרִיָה-סַוַארֶן הצרפתי – סופר, פילוסוף, מוזיקאי וגסטרונום – טבע מכתמים רבים שעיקרם אוכל (רבים מהם מובאים בספרו "הפיסיולוגיה של הטעם" שראה אור ב-1825, שנה לפני מות מחברו). אחד המפורסמים שבהם הוא: "אמור לי מה אתה אוכל, ואומר לך מי אתה". ואמנם, במקרים מסוימים מעיד הרכּב הארוחה לא רק על לאומיותו של הסועד, אלא אף על מעמדו החברתי.
נזירות שותות בירה
מַדלֶן פֶלנר קוֹסמן מציינת בספרה "חגיגות אגדיות – בישול וטקסים בימי הביניים", שגם הכנסייה קבעה לאנשיה כללי אכילה לפי מעמד, משיקולים של מוסר: מאחר שהעשירים מרגישים "שלא בנוח" כשהם מתמכרים למותרות והעניים מתרוששים משום שהם משתדלים לחקות את העשירים, הכנסייה הכתיבה "מתינוּת", המתבטאת ברשימות ארוכות של איסורים.
הארוחה שאינה נגמרת
קביעת מועדי הארוחות היא מעשה שרירותי, לדעתו של גֶ'רֶמי מֶקלַאנסי. הוא מביא לדוגמה את בני עם הזוֹמבַּגוּאָה, החיים בהרי האנדים של אקוואדור. הם אוכלים ארוחה קלילה לפני עלות השחר, ארוחה גדולה יותר באמצע שעות הבוקר, עוד ארוחה כזאת אחר הצהרים ולבסוף, אחרי רדת החשיכה, עוד ארוחה קלילה מאד, לסיום היום. הסידור הזה מתאים לנשים המקומיות, הנמצאות עם העדרים במרעה מאמצע הבוקר עד אמצע אחר הצהרים, בלי הפסקה. הוא לא מתאים לתרמילאים, שבשעת הצהריים לא ימצאו שום אוכל מבושל בסביבה.
לא צריך להרחיק עד אפריקה כדי להיווכח שכל אוכלוסייה קובעת לעצמה מועדים לפי הנוחוּת שלה. תיירים שנכנסים למסעדה במדריד בשמונה בערב, נדהמים לראות שהיא ריקה ונדהמים עוד יותר ללמוד שהמקומיים אוכלים את ארוחת הערב שלהם בעשר בלילה. רבים מהתיירים אינם יודעים שבספרד נהוגה הפסקת צהרים ארוכה מאד (סיאֶסטָה), שבה אוכלים ארוחה משביעה ואחריה נחים. יום העבודה מסתיים מאוחר ואז נפגשים עם חברים, הולכים לבר, שותים יין או בירה ואוכלים קצת טַפָּאס. ארוחת הערב המאוחרת היא בגדר בילוי והיא מתחילה מאוחר, בדומה להצגות תיאטרון ומופעים אחרים.
- בפעם הבאה: על שורשיה הנשיים של ארוחת הצהריים
