איור: רונית מירסקי
עוד לפני שהגענו הנה, המון חברים, מכרים, וסתם אנשים ששמעו שאנחנו מגיעים הזהירו אותנו בחצי חיוך שהם יבואו לבקר ולהתנחל. אפילו שלונדון היא לא העיר הראשונה שהם היו בוחרים לבלות בה את חופשתם, הרי יש כאן סיבה מצוינת לביקור חוזר. אחרים סיפרו סיפורי על חבר שגר בפאריס כמעט שנה, ויכול היה לספור על יד אחת את מספר סופי השבוע שהדירה שלו היתה רק לרשותו.
למרות נסיונות ההפחדה, החזקנו בדעה שחברים זה כיף, ולכן הזמנו את כל דיכפין לבוא ולבקר. הסברנו שדירתנו קטנה, שהתנאים שאנחנו מציעים כוללים שינה על פוטון בסלון, שאנחנו עובדים ו/או לומדים ולכן לא נוכל לפנות את כל הזמן לאורחינו היקרים, ושלא כל יום נוכל לצאת לבילוי אחר בעיר. אבל למרות כל התנאים שהצבנו, הבטחנו לארח למופת, לקנות מיץ תפוזים טרי מדי יום, וגם שאלנו איזה סוג קורנפלקס כל אורח מעדיף. אפילו קנינו ספר טיולים ללונדון לשימוש האורחים (בעצם, גם בשבילנו, אבל למטרות שיווק אני מעדיף את הוורסיה הראשונה).
לשמחתנו (אחרי הכל אנחנו לא מכירים כאן הרבה אנשים) לא עבר הרבה זמן, והתחלנו לקבל אימיילים עם שאלות/תהיות/בקשות/הודעות על ביקור בבירת הממלכה המאוחדת. שמחנו כשהתבשרנו על ביקור, והתבאסנו כשחברים הודיעו שתאריך החופשה שלהם נופל בדיוק על זמן עמוס בעבודה או בלימודים. שהרי אנחנו מארחים חברים, אבל זו הזדמנות מעולה לבקר במקומות שלא היינו בהם (לא חסרים כאלה) או מקומות שאנחנו שמחים לחזור אליהם (וגם מאלה לא חסרים). מנגד נתקלנו בביקורות מכיוונים שונים: בעבודה הזהירו אותי שלא לשים שלט של בד אנד ברקפסט, כי נצטרף לשלם ארנונה של מלון; קולגה אחרת אמרה שאורחים הם כמו דגים -- אחרי שלושה ימים הם מתחילים להסריח; ועו"ד מקומי אמר שכדאי לבדוק שאנחנו לא מפירים את תנאי הסכם השכירות שלנו.
מבין החברים שמגיעים, הכי כיף כשמגיעים חברים שהם פודי'ס. כאלה שאוהבים אוכל, שמחפשים חוויות של אוכל ושמוכנים להוציא על זה כסף. הכנו רשימה של מסעדות שוות, השווינו מקורות וציטוטים, קראנו ביקורות באתרים, ובעיקר חיכינו ליום המיוחל שבו תקרה בפנינו ההזדמנות לבקר במוקדי העליה לרגל שלנו. כך קרה שהגענו אל לוקנדה לוקטלי. אני כבר לא זוכר ממי שמעתי על ג'ורג'יו לוקטלי בפעם הראשונה. אולי זה היה כשראיתי את אחד הפרקים מתכנית הטלביזיה שלו, או בקליפים שלו ביו-טיוב, או בכל מקום אחר. בכל אופן, שמעתי עליו, על המסעדה המכוכבת בכוכב מישלין שלו ועל הספרים שלו. והנה, כשט' וא' הגיעו לבקר לפני שבועיים בערך, הצטרפנו אליהם לארוחה בלוקנדה לוקטלי. התלבשנו במיטב מחלצותינו (כבר הבנו שבלונדון אי אפשר להשקיע יותר מדי, תמיד יהיה מישהו שהשקיע יותר) ועם רוב טקס בישבן נכנסנו למסעדה.
אני עד עכשיו לא בטוח מה היה יותר מרשים -- החוויה או האוכל, או השיא ששילב ביניהם. החוויה התחילה בעובדה שכדי להכנס לכורסאות שמאחורי השולחן, המלצר פשוט מושך את כל השולחן החוצה, כדי לאפשר להכנס בנוחות, ואז דוחף אותו בחזרה פנימה, בדיוק אל הנקודה שבה השולחן קרוב מספיק לסועד. אח"כ שתינו קוקטיילים (איכשהו תמיד יוצא שאני מקבל משקאות ורודים בכוס של מרטיני, למרות שאני מחפש את המשקאות שבאים בכוס של וויסקי, או סתם כוס רגילה).
הרעיון הנחמד אצל לוקטלי הוא שאפשר להזמין את מנות הפסטה בשני גדלים, מה שאפשר לנו לוותר על העיקריות, ולהזמין יותר ראשונות (שבעיני, בד"כ, הן מנות מקוריות וטעימות יותר), ולחלוק אותן בין ארבעתנו.
האוכל היה מעולה, עם דגש גדול על מנות פשוטות ומרכיבים משובחים. גם היה כיף לחלוק את המנות בין ארבעתנו, מה שאפשר לנו לטעום בערך פי שניים מנות מארוחה ממוצעת של שנינו (טוב, נו... זה הגיוני). אבל השיא היה צלחת הגבינות שהזמנו.
למרות שאני מחבב גבינות, ומכיר את ההסבר הצרפתי לזה שלאכול גבינות לקינוח מקל על העיכול (משהו עם החיידקים שבגבינות), אני לא מאלו שמזמינים לצחת גבינות לקינוח. אבל כשא' ביקש שלא נתבאס אם הוא יזמין פלטת גבינות ודבש לקינוח (כי גם את הקינוחים חלקנו), לא יכולתי לסרב.
צילומים: רונית מירסקי
ואז היא הגיעה. צלחת צפחה שחורה ועליה מגוון של שבעה סוגים שונים של גבינות, ולידן צלחת עם שבע צנצנות קטנות של סוגים שונים של דבש. המלצר הסביר במבטא איטלקי כבד מאיזו גבינה כדאי להתחיל, ושידך כל גבינה לדבש שמומלץ לזלף עליה. חוץ מגבינה אחת, שהיתה קצת סתמית, המעבר מגבינות רכות וצעירות למבוגרות יותר ולחריפות יותר, בשילוב הדבש העדין שהוצמד לראשונות, שהפך לתקיף יותר ככל שהתקדמנו בסיבוב, היה חוויה שלא הכרנו עד עכשיו. ויותר מזה, זו היתה חוויה שהכינה את הקרקע לקראת חגיגות חג השבועות, אשר בסימנה אני מצרף מתכון לעוגת הגבינה של חמותי, שהיא אחת הטובות, עם טעם של בית, ואלמלא התגובה לפוסט על הדברים שאין כאן, שסיפרה לי על הגרסה המקומית של האנגלים לגבינה לבנה, לא הייתי זוכה להכין את העוגה הזו השנה...
עוגת הגבינה של מלכה
לבצק
200 גרם חמאה
350 גרם קמח (1/2 2 כוסות)
2 חלמונים
2 כפיות אבקת אפיה
4 כפות סוכר
למלית
500 גרם גבינה לבנה 5%
20 גרם סוכר וניל
120 גרם סוכר (חצי כוס)
2 חלבונים
250 גרם שמנת מתוקה
הכנה:
מחממים את התנור ל-160 מעלות.
מכניסים למעבד מזון את החמאה, הסוכר והקמח ומעבדים בפולסים קצרים עד שנוצרים פירורים. מוסיפים את החלמונים ומעבדים עוד קצת, עד שנוצר בצק פירורי. משטחים את הבצק בתבנית פיירקס מלבנית. אופים עד שהבצק מקבל גוון חום-זהוב. מצננים. בעזרת מזלג מגרדים את חלקו העליון של הבצק לפירורים דקים (רק את השכבה העליונה), ןשומרים בקערה קטנה בצד.
מכינים את המלית. מערבבים בקערה גדולה את הגבינה וחצי מכמות הסוכרים לתערובת אחידה. מקציפים את החלבונים עם חצי מכמות הסוכר שנשארה לקצף רך, ומקפלים אותם אל תערובת הגבינה. מקציפים את השמנת המתוקה עם יתרת הסוכר לקצפת רכה, ומקפלים לתערובת הגבינה. יוצקים את המלית אל התבנית ומחליקים בעזרת מרית. מפזרים את הפירורים על המלית. מכסים בניילון נצמד, ומקררים לפחות לילה, ועדיף יממה.
Locanda Locatelli, 8 Seymor Street, London, W1H 7JZ
www.locandalocatelli.com
טלפון להזמנות (יש אחר שהוא רק לביטולים) 020.79359088
