איור: רונית מירסקי

יש לנו כרטיס אשראי!!

כלומר, לא בדיוק כרטיס אשראי, למעשה זו הגרסה המקומית לכרטיס צעיר, אבל גם ככה זה שלב מכריע.

ולמה מכריע? כי להיות מהגר באנגליה זה לא דבר פשוט. המערכת האנגלית על מוסדותיה סוגרת את עצמה כמו שחיילים רומאים היו מקיפים את עצמם במגנים (כן, ראיתי "גלדיאטור" מיליון פעם). בכל אופן, כאן אי אפשר לפתוח חשבון בנק בלי הוכחה לכך שיש לך כתובת מגורים קבועה. ההוכחה היא מכתב כלשהו ממוסדות מסוימים (עירייה, חברת החשמל, חברת הגז), ששולחים את המכתבים שלהם לכתובת הרשומה. הבעיה היא שבמוסדות אי אפשר להירשם בלי כרטיס אשראי בתוקף. בסיכומו של דבר, מצאנו את עצמנו בתוך לולאה אינסופית, שהצלחנו לפרוץ בעיקר בזכות מזל - ועם קצת תושייה. ואז, כמו מגדל קלפים, או קוביות דומינו, הפלנו את המערכת הבריטית נדבך אחר נדבך.

קודם בנק, ואז כרטיסי אשראי.

ואחר כך טלפון נייד.

ואינטרנט בבית.

ומתישהו גם נעביר את החשבונות על שמנו. אבל לא היום.

לא כרגע.

עכשיו, כשיש לנו כרטיס אשראי, אפשר ללכת לחרוש את הקטלוגים, לסרוק את הקניונים, להגיע לנבכי הצרכנות הבריטית ולחפש את אותם דברים קטנים שהופכים “דירה” ל”בית”. אנשים נורמלים מתחילים בסלון, וישר חושבים על כריות, על תמונות, על פרחים. אני התחלתי במטבח, ובעיקר קוננתי על האביזרים הרבים שהשארנו בארץ – הקיצ’נאייד, המג’ימיקס, המשקל הדיגיטלי, המדחום לתנור, הלקקן, המטרפה, המסננת הדקה... אביזרים שאספתי במשך תקופה ארוכה, ורק בגלל מגבלות המשקל הכה מחמירות של איגוד התעופה נשארו בארץ. רק את הסכין שלי הבאתי מהארץ. סכין שף שהיד שלי כבר רגילה אליה, וחותכת עגבניה כמו חמאה רכה. קצת מוזר מצדי, אני יודע, אבל לא הייתי קונה אחת חדשה כזו, אז הבאתי אותה איתי. וכאן? יש רק את הדברים הרגילים – צלחות וכוסות וסכום ושתי-קערות-שהן-בעצם-סט. ייקח זמן עד שאלמד איך לעבוד בלי הדברים שאני רגיל אליהם, אני רק מקווה שזה לא ידכא את החשק שלי לאפות.

בהתחלה ניסינו להצטייד בחנות שקרובה לדירה, אבל הכל היה נורא מכוער. ואז ראינו דברים יפים בהרודס, אבל הכל היה נורא יקר.

אז מצאנו את עצמנו באיקאה.

מה רב הצער שדירתנו קטנה היא. יותר דירת שני קיטונים מאשר דירת שני חדרים - ולכן החיפוש באיקאה קשה עוד יותר: צריך למצוא משהו שגם מוצא חן בעינינו וגם יהיה ברוחב של עד 80 ס”מ ובעומק של 40 ס”מ בדיוק - ואם אפשר, על הדרך, שלא יהיה יקר. אכן, משימה קשה.

מתברר שסניפי איקאה בכל העולם נראים בדיוק אותו דבר (על סמך התחקיר המעמיק שערכתי, במהלכו ביקרתי בשלושה סניפים - בנתניה, בראשל"צ ובלונדון) והשיטוט בין החדרים לדוגמה הוא זהה ואינסופי. כשסיימנו לתור את הקומה העליונה, אחרי כשעתיים וחצי, גוועים ברעב, צצה בתזמון מושלם המסעדה שלהם. למרבה ההפתעה, באיקאה בלונדון אין מרק בלחם, אבל יש כדורי בשר שבדיים (לא ניסיתי) ופסטה ברוטב עגבניות וחצילים אורגניים. אז בחרתי בפסטה, כי הרי כמה אפשר לחרב מנת פסטה? מתברר שאפשר. ועוד איך אפשר. אכלתי רק כי הייתי רעב, ודי סבלתי בין ביס לביס (מה שאומר שאלה קלוריות שלא נספרות).

בסוף יצאנו משם עם סט של שלושה כלי מטבח מעץ. הידד.

בחזרה לדירה. שכיות החמדה שרכשנו זה עתה הושמו במקומן החדש, והבית מתחיל להיראות כמו שצריך. עכשיו רק צריך שבעל הבית יתקן את שדרוש תיקון, ולהתחיל להתרגל. ולמצוא שגרה. כזו שבאה במובן החיובי של המונח, לא במובן הבינוני.

לקום בבוקר.

להתארגן.

לצאת.

לחזור.

להתאקלם.

בינתיים, ברוח השבדית שנחה עלי, הנה מתכון לעוגיות ג’ינג’ר שבדיות:

175 גרם (כ-1/2 כוס) מולסה

100 גרם (1/2 כוס) סוכר

125 גרם חמאה

1 ביצה

300 גרם (2 כוסות ועוד כף) קמח

1/4 כפית מלח

1/4 כפית אבקת אפייה

1 כפית ג’ינג’ר

1 כפית קינמון

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל-160 מעלות.

2. בסיר מחממים את המולסה עד שהיא מבעבעת. מוסיפים את הסוכר ואחריו את החמאה, וממשיכים לבשל עד שכל הסוכר נמס והחמאה נבלעה בתוך התערובת. מורידים מהאש ומצננים.

3. מוסיפים את הביצה ומערבבים היטב.

4. בקערה נפרדת מערבבים את הקמח, המלח, אבקת האפייה והתבלינים. מוסיפים את תערובת המולסה לקערת הקמח ומערבבים במינימום תנועות עד שנוצר בצק (הבצק נראה די רך בהתחלה, אבל אחרי הצינון הוא נוח לעבודה). עוטפים בניילון נצמד ומצננים היטב במקרר (לפחות כמה שעות).

5. קורצים כמות קטנה מהבצק ומרדדים לעובי חצי סנטימטר. באמצעות קורץ עוגיות בצורות שונות (או פשוט כוס) קורצים עוגיות, ומניחים על נייר אפיה. חוזרים על פעולת הרידוד עם שארית הבצק (ככל שהוא קר יותר יהיה קל יותר לרדד אותו).

6. אופים את העוגיות במשך שש דקות. מצננים ושומרים בקופסה אטומה. טעמן של העוגיות משתפר אחרי יום בקופסה.