עוזבים

עודד מזרחי פורסם: 03.04.11 16:44

תגיות:

איור: רונית מירסקי

לא האמנו כשהסתכלנו בשעון, וראינו ש-23:00. איך יכול להיות שזה שוב קורה לנו? כמעט חצות, ובעוד שבע שעות אנחנו צריכים להיות בנתב”ג. שבע שעות לפני הטיסה שלה ציפינו כל כך הרבה זמן, ועדיין לא סיימנו לארוז. שנינו עמדנו במרתף של ההורים שלי, לוחשים (כי כולם כבר הלכו לישון), בין ערימות של בגדים: אחת לקחת; אחת לשמור לכשנבוא לבקר; אחת לתרומה. דיונים (טוב, ויכוחים) אחרונים על מה צריך, מה לקחת ומה נקנה כבר שם, כי גם ככה יש לנו עודף משקל.

שבועיים לפני כן היינו במצב דומה מדי. השעה היתה 5:30 בבוקר, והמובילים היו אמורים להגיע בעוד שעתיים וחצי. כשמדובר במובילים, להיות הלקוח הראשון ביום זה בדרך כלל יתרון גדול - ככה אפשר להיות די בטוחים שהם יגיעו בזמן, ולא יתעכבו בגלל ספה-גדולה-מדי-שלא-עברה-בדלת-של-הלקוחות-שלפנינו. אצלנו, מתברר, זה לא יתרון. ידענו את התאריך של ההובלה. קבענו אותו כמעט חודש מראש. גם ידענו שיש לנו די הרבה דברים. ובכל זאת, מצאנו את עצמנו אורזים עוד כמה דברים אחרונים בזמן שהמובילים כבר התחילו להוציא דברים מהדירה. ועוד השארנו כמה דברים “שבירים” לאחר כך.

איך הגענו לכזה מצב? אפשר לחשוב על כל מיני תשובות פסיכולוגיות (מצב רגשי קשה לקראת הנסיעה) או פיזיולוגיות (הפרעות קשב וריכוז). אבל השאלה המעניינת היא איך הגענו למצב שבו אנחנו אורזים את חיינו בתל אביב ומתכוננים לנסיעה ללונדון. שמונה חודשים לפני כן ישבנו, זוגתי המוכשרת ואני, וחשבנו על מה נעשה כשנהיה גדולים - או לפחות בשנים הקרובות. היא מאוד רצתה ללמוד. גם אני. אני מאוד רציתי לגור בחו”ל במשך תקופה. גם רציתי לפתח את קריירת הקונדיטוריה שלי, וחשבתי שעבודה אצל מאסטר בחו”ל תקדם אותי. השיחה ההיא הפכה להגשת מועמדותה של זוגתי לבית הספר הכי-הכי שאפשר למצוא. מתברר שהוא בלונדון. בסדר, לונדון. לפחות מדברים שם באנגלית. אני החלטתי לחכות עם הלימודים, ולהתמקד בעבודה. ההגשה ההיא הפכה לראיון (בלונדון). הראיון ההוא הפך לאימייל מאוד מרגש. כך קרה שבמשך כחמישה חודשים הסתרנו, תיכננו, סיפרנו, התרגשנו, התלהבנו, חששנו, בדקנו, קיווינו ומה לא. עשינו הכל, חוץ מלהתכונן למעבר הדירה. חוץ מלארוז את חיינו בתל אביב. בישראל.

ועכשיו אנחנו כאן. הגענו לא מזמן. עדיין לא מעכלים שלא חייבים להספיק את כל אתרי התיירות בתוך כמה ימים כי חוזרים לארץ. עדיין לא מבינים שאנחנו פה כדי להישאר (לפחות לשנתיים-שלוש הקרובות).

ומה הלאה? את הדירה מצאנו עוד מהארץ, כשחברה שחזרה לישראל אחרי כמה שנים בלונדון שידכה בינינו לבין בעל הבית שלה. והנה, לא שמנו לב, וכבר סיימנו לקבל ממנו תדריך הוראות תפעול של הדירה (כולל ספירת כל סדק בקיר, כל משיכת חוט בווילון וכל מזלג וכפית). ונשארנו לבד. קצת מבוהלים, קצת נרגשים.

קודם כל, כמנהג המקום, והיות שהשעה כבר היתה ארבע אחר הצהריים, הכנו לעצמנו תה (טוב, גם כי זה בערך הדבר היחיד שהיה לשתות בבית). דיברנו, תיכננו, בדקנו שהטלוויזיה עובדת. כשהגיעה שעת ארוחת הערב יצאנו להסתובב ברחובות השכונה החדשה שלנו כדי לחפש מקום לאכול בו. משהו טעים, שיהיה גם מבחר צמחוני, שפתוח, שלא מפוצץ מדי, אבל גם כזה שיש בו לפחות עוד כמה סועדים.

די מהר גילינו שעברנו ליד אותה מסעדה פקיסטנית פעמיים, ופעמיים תהינו אם כדאי או לא, כך שבפעם השנייה החלטנו לנסות. הרי מסעדות פקיסטניות והודיות בלונדון אמורות להיות ממש טעימות.למזלנו, אכן היה מדהים: טעים וממלא ומגוון - וגם לא יקר. התפריט אמנם כלל תמונות, ובדרך כלל זה סימן מחשיד. אבל הצוות היה נחמד נורא, ומיד כשהתיישבנו ניגש אלינו מלצר אחד ומזג לנו מים, אחר הניח לפנינו תפריטים ושלישי הגיש משהו שבין פיתה לקרקר, עם שלושה מטבלים (חריף, מתקתק וקריר). אחרי ששאלנו מה כדאי להזמין, הזמנו שני סוגים של דאל (אחד עם תפוחי אדמה וכרובית, ואחד עם קארי וביצה קשה (?!)) ועוד סוג של תבשיל עם עדשים (לא נעים להגיד, אני לא ממש יודע מה ההבדל), וכמובן - אורז.