הכתובת: אוארבך 4, תל אביב.

הגודל: בית של שלוש קומות, שכל אחת מהן כ-90 מ"ר.

הפסקול: "מעדיפה שקט".

הנפשות הפועלות: שרון טל, מעצבת ראשית של משכית; רות דיין, מייסדת חברת משכית; ועובדות הסטודיו.

חובה בסטודיו: "שוקולד. וקפה".

מילה לסתיו: "ריח".

"אפשר לעשות המון דברים, וכולם יהיו ישראליים. להסתכל על מה שקורה פה, זה מה שעושה אותנו מיוחדים"
"אפשר לעשות המון דברים, וכולם יהיו ישראליים. להסתכל על מה שקורה פה, זה מה שעושה אותנו מיוחדים"

פנייה קטנה מרחוב אילת הסואן והלא במיוחד נקי, ודלת אלגנטית בהירה מודיעה: משכית. מאחוריה, עולם שלם שברגע הראשון נראה כמו צוהר לעידן אחר – רצפת עץ נאה, שמלות צחורות בעיטורים זהובים ותמונות שנלקחו מארכיון משכית, החברה המיתולוגית שהפכה בעיני רבים לסמל של האופנה הישראלית.

תצוגת האופנה של משכית, שתפתח את שבוע האופנה גינדי תל אביב 2015, תתקיים מחר, אבל הסטודיו כולו אומר רוגע ושלווה. שמלות מבדים נשפכים עם רקמות מפוארות ושיבוצי חרוזים מסודרות על קולבים לפי צבעים, וביניהן תכשיטים, חמסות ו-ויטרינה עם כלי בית שנוצרו בשיתוף פעולה עם נשים דרוזיות.

בקצה הפנימי של החלל יושבות רות דיין, האישה שייסדה את משכית בשנת 1954, ושרון טל, המעצבת הראשית של המותג ומי שהחזירה אותו לחיים לפני כשלוש שנים. "כשגיליתי שהיתה משכית ואת הסיפור שלה, הבנתי שהיה פעם משהו מאוד גדול בארץ", אומרת טל. "הגעתי מעבודה בבתי אופנה גדולים באירופה – אלכסנדר מקווין, לנוון – אבל רציתי משהו שיהיה מבוסס פה, כי כאן אני חיה וכאן אני רוצה לחיות. הבנתי שאין טעם לעשות 'כמו משכית', אלא להחזיר את החברה שייצגה את ישראל בכבוד בעולם".

"כבר הציעו לי לנהל משכית חדשה בעבר", מוסיפה דיין, "פנתה אליי חברה גדולה שיש לה 70 חנויות בארץ. הם ניסו לקבל את השם, שהיה בכונס נכסים, ולא הצליחו, אז רצו להחליף את השם ב'דברים בגו''. אבל משכית לא היתה באופי שלהם, ולכן זה לא קרה. שרון מצאה חן בעיניי ממבט ראשון, הרגשתי גאווה שהיא רוצה את משכית".

>> הצטרפו לשורה הראשונה: לשידורים החיים ולסיקור המלא מאירועי שבוע האופנה שייפתח הערב, לחצו כאן

"הצגנו בשבוע האופנה הישראלי שנערך במלון הילטון ב-1966. הילטון נתנו לנו לערוך את התצוגה בחינם, ואנשים שילמו 5 שקלים לכוס קפה עם עוגה"
"הצגנו בשבוע האופנה הישראלי שנערך במלון הילטון ב-1966. הילטון נתנו לנו לערוך את התצוגה בחינם, ואנשים שילמו 5 שקלים לכוס קפה עם עוגה"

בתקופת ההקמה המחודשת של המותג הן עבדו בצמוד – נפגשו ארבעה ימים בשבוע. "אני לא יודעת לעשות כלום בעצמי", מודיעה דיין. "היכולת שלי היא למצוא את האנשים הנכונים והמקצועיים ביותר בעולם, ולחבר ביניהם. זה מה שעשיתי במשרד העבודה 30 שנה. עכשיו אני יכולה פשוט לחיות על הפנסיה שלי – 5,000 שקל בחודש, אבל אני תמיד שמחה לייעץ ולעזור. כשהתחלנו, לפני שלוש שנים, ארגנו לי יום הולדת 95, והזמנתי את כל המשכיתרים או את הילדים של המשכיתרים, כי חלקם כבר לא בחיים. העזרה שאני יכולה לתת זה ביחסי ציבור".

"זה לא נכון", סותרת אותה טל בחיוך. "במשך שנתיים וחצי נסעת איתי כמעט לכל מקום – צפון, דרום, חו"ל. רות קישרה אותי עם כל האנשים. גם בשלבים הראשונים של המותג היא ליוותה אותנו. עכשיו היא לא פה כל יום, אבל היא חלק בלתי נפרד מאיתנו והיא מגיעה לכל אירוע בארץ ובעולם. לפני שיש קולקציה היא רואה אותה ומחווה את דעתה. והיא לובשת משכית. היא מייצגת אותנו בכבוד".

משכית עומדת לפתוח השנה את שבוע האופנה בתל אביב, אבל המותג מציג גם בחו"ל. איזה תצוגות היו משמעותיות במיוחד עבורכן?

דיין: "משכית הציגה בפעם הראשונה ב-1956, בסוויטה במלון פלאזה בניו יורק. היתה אז מלחמה, משכית היתה קיימת רק שנתיים וחשבתי שנצטרך לסגור אותה. אבל טדי קולק, שהכיר את כל המיליונרים, אסף לנו כספים וסידר שמישהו מנימן מרקוס יבוא לראות. בחוץ היה שלג, כל התצוגה היתה מוכנה, אבל האיש מנימן מרקוס היה חולה ולא הגיע. פיני לייטרסדורף הסתובבה שם בסוויטה חצי עירומה, ואני הייתי עצבנית. טדי קולק לקח אותי והתקשרנו אל אנדי גודמן מברגדורף גודמן, החנות הכי יקרה שהיתה אז. ואנדי אומר לו בטלפון – אני לא אשכח את זה: 'אני תורם גדול לישראל, אבל אני לא עושה ביזנס עם ישראל'.

"בסוף טדי הצליח לשכנע אותו, ואנדי אמר שהוא שולח קניינית של מחלקת הספורט. נכנסה לחדר בחורה יפה, גויה, והיא כל כך התלהבה. היא התחילה להתפשט ולמדוד את כל הבגדים והתקשרה לאנדי שיבוא. הגיע איש גבוה מאוד, והוא פשוט שכב על הספה בסוויטה והיא דגמנה. אני רק חששתי שבסוף הוא יזמין כמות גדולה, כי לא היה לנו איך לייצר כמויות".

טל: "בין התצוגות שעשינו השנה במדינות ברחבי העולם, היתה תצוגה בפלורידה, במקום שפעם משכית עשו בו תצוגה. כשביקרנו בבית הכנסת, היה שם את אותו הרב. הוא זכר את התצוגה ואפילו היתה לו את ההזמנה המקורית מהתצוגה שהוא שמר".

דיין: "בפלורידה היתה תצוגה גדולה. הגעתי לשם חולה עם חום ודיברתי המון. סיפרתי על המלחמה, על הבן של קאשי – שבנה לנו את הנול ונהרג ביום הראשון של המלחמה. הוא השאיר על הנול חתיכת בד שהוא יצר, צמר נקי עם חוטי לורקס, ובאמצע השבעה האב קם והחליט שהוא ממשיך את העבודה של הבן שלו, שהיה כל חייו. פיני הכינה מהבד הזה את הקולקציה. סיפרתי את זה, ולאנשים באולם ירדו דמעות. לורן באקול היתה שם. זו היתה ההתחלה של משכית. לכן כשפגשתי את שרון, רציתי לעזור כמה שאוכל".

רות דיין ושרון טל. "כשהתחלנו, לפני שלוש שנים, ארגנו לי יום הולדת 95, והזמנתי את כל המשכיתרים או את הילדים של המשכיתרים"
רות דיין ושרון טל. "כשהתחלנו, לפני שלוש שנים, ארגנו לי יום הולדת 95, והזמנתי את כל המשכיתרים או את הילדים של המשכיתרים"

איזה זיכרונות יש לך משבועות האופנה שהתקיימו בישראל בשנות ה-60?

דיין: "הצגנו בשבוע האופנה הישראלי שנערך במלון הילטון ב-1966. הייתי בראש החברות של תל השומר, וכל החברות לקחו את הכרטיסים ומכרו. הילטון נתנו לנו לערוך את התצוגה בחינם, ואנשים שילמו 5 שקלים לכוס קפה עם עוגה. אבל הכרטיסים היו יקרים".

טל: "היתה כאן תעשייה מאוד גדולה, ישראל היתה מעצמת טקסטיל ואופנה. היו מביאים קניינים, היו מפעלים, חברות מאוד גדולות, יצרנים. זה היה אירוע שהגיעו אליו מכל העולם. אני חושבת שזה מה שמוטי רייף מנסה לעשות בשנים האחרונות – להחזיר את זה. התעשייה בארץ מאוד קשה מבחינת הייצור ואני מקווה שייעשו תהליכים לשפר את זה. זה אירוע חשוב ואנחנו רוצים לתמוך בו שימשיך להתקיים".

העולם השתנה מאוד מאז התקופה שבה הוקמה משכית. איך יוצרים אופנה ישראלית בעידן של גלובליזציה?

טל: "ההשראה שלי היא מלפתוח את העיניים. כשהייתי סטודנטית לימדו אותנו להסתכל לעולם, אבל יש בארץ כל כך הרבה – דתות מעורבבות, נופים של מדבר וים אחד ליד השני. אפשר לעשות המון דברים, וכולם יהיו ישראליים. להסתכל על מה שקורה פה, זה מה שעושה אותנו מיוחדים. אני מנסה לערבב בין כל הדברים האלה וליצור משהו חדש ששומר על האיכויות הגבוהות שתמיד היו מזוהות עם משכית".

"זה מה שמרגש אותי – לדעת שנשים שקונות ממיטב המעצבים, מתרגשות ללבוש מעיל מדבר. מבחינתי, זה להחזיר את משכית". מעיל המדבר של משכית, שנוצר לראשונה בשנת 1955 (צילום קולקציה: דודי חסון )
"זה מה שמרגש אותי – לדעת שנשים שקונות ממיטב המעצבים, מתרגשות ללבוש מעיל מדבר. מבחינתי, זה להחזיר את משכית". מעיל המדבר של משכית, שנוצר לראשונה בשנת 1955 (צילום קולקציה: דודי חסון )
ואיך מתמודדים עם היעלמות היצרנים ועבודת היד המקומית שהיו חלק ממשכית?

טל: "עכשיו 90 אחוז מהתהליך של ייצור הבגד נעשה בארץ, כאן בסטודיו. כשניסינו להוציא את הייצור החוצה זה לא עבד, כי אני לא מתפשרת על האיכות. את כל הרקמות בסאמפלים, למשל, אנחנו עושים כאן. כיום כבר לא אורגים בארץ, אז אני מביאה בדים מחו"ל. המטרה שלנו היא להביא ולפתח ייצור בארץ".

אנשים מחפשים איכות, לא רק מחירים זולים?

טל: "אני חושבת שיש היום הערכה לאיכות. אנשים שמגיעים לפה כל כך מתגעגעים לזה, לפריטים איכותיים שנשארים איתך לאורך שנים. אני חושבת שיש מקום להחזיר את זה, וזה הכיוון שאליו הולכת האופנה הישראלית. מאז המשבר של 2008, אנשים מעריכים בגדים שיש להם ערך וסיפור, שהם לא חד-פעמיים. זו סוג של נוסטלגיה שחוזרת. עכשיו מאות נשים במנהטן לובשות מעילי מדבר, זאת בדיוק העונה. זה מה שמרגש אותי – לדעת שנשים שקונות ממיטב המעצבים, מתרגשות ללבוש מעיל מדבר. מבחינתי, זה להחזיר את משכית".