את מיטל ויינברג-אדר פגשתי בכמה צמתים מרכזיים בחיים, בכל צומת הקפדנו שתינו להחליף כובעים: הפעם הראשונה היתה כשהייתי סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר, ומיטל היתה אחת הדוגמניות האהובות במחלקה (ובאופנה בכלל). כעבור כמה שנים נפגשנו שוב, הפעם כשהתקבלתי לעבודה בסטודיו לעיצוב של קסטרו, והיא היתה סטייליסטית הבית בחברה, קרוב לארבע שנים.
השנה נפגשנו שוב, אחרי קרוב לחמש שנים, במסגרת שבוע האופנה של ניו יורק. הפעם מיטל היא גם צלמת, והבלוגרית שמאחורי mmmwaהמצליח.
אני בינתיים עברתי לכתיבה ואוצרות, ועושה מדי פעם סיורים בעברית במוזיאון המטרופוליטן, שמוקדשים לקשר בין אופנה ואמנות.
כשהזמנתי את מיטל לסיור שלי היא מיד כתבה שהיא מגיעה, אבל אז תהתה איך תעשה את זה טכנית. באותו יום היא היתה אמורה לעבור לדירה אחרת בברוקלין, והיתה צריכה לקחת איתה את המזוודה הענקית שלה. "תביאי את המזוודה איתך וישמרו לך אותה בשמירת חפצים", כתבתי לה, ואז הוספתי בצחוק: "נוכל לצלם הפקת אופנה במוזיאון רק ממה שיהיה לך בתוכה".
ואז, פתאום, הבדיחה שלי הפכה למציאות. מיטל, שקוראים לה גם מייט, לקחה לגמרי ברצינות את האפשרות, ובגלל שאני יודעת בעל פה את כל מבנה המוזיאון העצום, יכולתי לתכנן לנו מסלול משלנו, עם עצירות להחלפת בגדים בדרך. אחד הדברים הכי משמחים שקרו בהפקת הגרילה הזו, הוא שכמעט כל הפריטים שמיטל לובשת בה הם של מעצבים ישראליים. התוצאה: סיור האופנה הפרטי של מיטל ושלי במוזיאון, שקראנו לו גם ליום אחד ה"מייטרופוליטן".
