המיקום

ביתה של הדוגמנית הבינלאומית לשעבר מיכאלה ברקו בשכונת צהלה בתל אביב, בו היא מתגוררת עם בעלה, איש העסקים רון צוקרמן, ארבעת ילדיהם ושלושת הכלבים. שוגי, כלב מעורב שחור וחמוד שקיבל את פני האורחים עם בובת צעצוע צבעונית בפיו, הוא לדברי ברקו "בן אדם הולך על ארבע". החלל המרווח מעוצב בקווים נקיים, ומאפשר זליגה טבעית בין החצר הירוקה אל חדרי הבית.

המארחת

מיכאלה ברקו צוקרמן, M.A בדרמה תרפיה, מרצה ומנחה סדנאות, בעלת אתר ההמלצות מיכאלה מעבירה הלאה, מטפלת בקליניקה בשיטת אימון הוליסטי ו-NLP. בשנות ה-80 וה-90 היתה לדוגמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם, עם קמפיינים לבתי אופנה וחברות קוסמטיקה, לצד שערים למגזינים החשובים, ובראשם השער לגיליון ווג בנובמבר 1988, הראשון בעריכתה של אנה ווינטור. כיום היא הפרזנטורית של רשת עונות.

האורחים

הגר אלמביק , ממעצבות האופנה הוותיקות בישראל ומבעלי מותג האופנה אלמביקה, הנמכר בשנים האחרונות בצפון אמריקה ובאירופה.

דודו בר אור , ממעצבות האופנה הישראליות הבולטות בשנים האחרונות בשוק היוקרה הבינלאומי, הודות למכירות בבוטיקים נחשבים וידיעות מפרגנות במגזינים כווג בריטניה, פרפל מגזין, אינטרוויו ואחרים. תוכלו למצוא אותה מדי עונה במסיבות הכי נכונות בשבוע האופנה של פריז, בו היא מציגה בשואורום מקומי. מסתמן כי תצוגת מסלול של דודו בפריז היא רק עניין של זמן.

רונן חן , בעל רשת אופנה מקומית הנושאת את שמו, שבשני העשורים לפעילותו מחזיק בשישה סוכנים המשווקים את עיצוביו באירופה ובארצות הברית. בעבר החזיק שתי חנויות בלונדון שנשאו את שמו, ונסגרו לאחר שהזכיינית המקומית החליטה להתגרש מבעלה ולעזוב לאפריקה.

ענבל דרור , מעצבת שמלות כלה וערב מאשדוד, שהפכה לסיפור הצלחה חוצה יבשות, עם תשבחות מווג אמריקה ועד ווג פריז, וחוג לקוחות נוצץ הכולל את בר רפאלי, ג'וליאנה רנסיק ומרינה קבישר. מוכרת את עיצוביה ב-73 מדינות בעולם, היקף חסר תקדים למעצב ישראלי.

אלון ליבנה , מעצב שמלות הכלה והערב שהלביש את כל כוכבות האיי-ליסט הגדולות בעולם: מקים קרדשיאן וביונסה, ועד מריה קארי וליידי גאגא. ליבנה הציג בקביעות במסגרת שבוע האופנה בניו יורק, וכיום הוא פועל בסטודיו הממוקם בנווה צדק ומציג בשואורום בניו יורק.

עינב צוקר , לשעבר מעצבת קו הנשים של חברת דיזל הבינלאומית, וכיום בעלת מותג האופנה "צוקר", אותו הקימה בשותפות עם אחותה הדס, החיה ופועלת בשנחאי, סין.

נעם פרוסט , הדוגמנית שסללה את דרכן של דוגמניות ישראליות בעשור האחרון חזרה אל שבועות האופנה הבינלאומיים ומגזיני האופנה הגדולים בעולם, כמי שצעדה על המסלולים של בתי אופנה ומעצבים גדולים כג'ון גליאנו, תום בראון, קום דה גרסון, דמיר דומא ועוד.

אלינור אבני, מבעלי מותג התכשיטים נוריתמי, יחד עם אמה, תמר אידלמן. המותג נמכר בחנויות מוזיאון כמו ה-V&A בלונדון, ובעשרות נקודות מכירה בולטות בעולם.

אורי להבי , מנכ"ל והמנהל הקריאטיבי של מותג האביזרים דניאלה להבי, שנמכר בשנים האחרונות ביפן, ארצות הברית ובאתר אונליין בינלאומי. המותג מציג תדיר בתערוכות בינלאומיות.

ענבל פרגר, עורכת ערוץ האופנה של Xnet.

איתי יעקב, עיתונאי אופנה ב-Xnet.

חוקי המשחק

כל אחד מהנוכחים סביב השולחן התבקש להכין שאלה לאחד האורחים. האורח אליו הופנתה השאלה משיב ושואל את השאלה הבאה לדיון. כפועל יוצא של נושא הארוחה - שניים מהאורחים השתלבו בדיון באמצעות שיחת סקייפ מנסיעת עבודה בחו"ל. כמו בכל משחק, גם במקרה הזה החוקים נועדו כדי להפר אותם, ולעתים קרובות הסדר בשולחן קצת משתבש.

על השולחן

דג סלמון בתנור, אורז בסמטי, סלטים ירוקים, שוקי עוף צלויות בתנור ואנטיפסטי שכלל כרובית, בטטה, פלפלים חרוכים ועלי גפן ממולאים באורז. גולת הכותרת היתה שולחן עצום של מתוקים, עם שלל פחזניות רכות שהתפוצצו בפה, עוגת קפה, ולא מעט יין משובח.

עוד מפגשי פסגה של ענף האופנה

אלון ליבנה שואל את מיכאלה ברקו: צפיתי בסרט תיעודי על ההיסטוריה של מגזין ווג והשער בכיכובך לווג אמריקה, הראשון בעריכתה של אנה ווינטור. אני רוצה לשמוע את הסיפור במלואו ממך.

מיכאלה ברקו: "הייתי דוגמנית צעירה בת 18 וחצי, ואני זוכרת שהיו שמועות על כך שהעורכת הראשית של ווג עומדת להתחלף. במאמר מוסגר, באותם ימים הצלם ריצ'רד אבדון היה אחראי על השערים של ווג, והצילומים אצלו היו תמיד Cover Trial, כלומר, היו מגיעות לסטודיו שרשרת של בנות, ובסוף אחת מקבלת את השער. כל כך הרבה פעמים הלכתי לשם וכלום לא קרה, ותמיד אמרתי לעצמי שאסור לאבד תקווה. ואז יום אחד הוזמנתי לצילומים עם פיטר לינדברג במלון קריון בפריז. הגעתי מחופשה בישראל, לבושה במכנסי ג'ינס של גזוז. אני זוכרת שעד שהסטייליסטית קרוליין סרף סידרה את כל האביזרים לצילומים, מישהו הביא אקדחי מים, ואני ופיטר השתעשענו, והיא נורא התעצבנה שהרטבנו לה את הבגדים. ופתאום גם החצאית לא עלתה עליי. אני חושבת שאין לי מספיק מילים בלקסיקון כדי לתרגם את הסיטואציה הזאת למילים. הפנים שלה הפכו להיות כמו אימוג'י כתום, ואני, כולה בת 18, חשבתי שבאותו יום הקריירה שלי נגמרה. בסוף צילמנו את החולצה של לקרואה עם מכנסי הג'ינס של גזוז מהארץ, ואנה מאוד אהבה את השער. כשחזרתי לניו יורק, קיבלתי טלפון ממשרדי ווג שאנה רוצה שאתייצב לצילומים אצל אבדון עם אותם מכנסי ג'ינס קרועים. נסענו לצלם עם אבדון במונטוק, צפונית להמפטונס, וזה לא עבד, ובסוף אנה בחרה את הצילום של פיטר. במשך שנים השער הזה נחשב לסנסציוני כי הוא היה מיוחד, שונה מכל מה שהיה אז, עם דוגמניות בפנים מלאות באיפור, והבטן שלי שבצבצה. היום כשאני נזכרת בזה אני מרגישה כבוד גדול".

מיכאלה ברקו: "הגעתי מחופשה בישראל, לבושה במכנסי ג'ינס של גזוז. אני זוכרת שעד שהסטייליסטית סידרה את כל האביזרים לצילומים, מישהו הביא אקדחי מים, והיא נורא התעצבנה שהרטבנו לה את הבגדים. ופתאום גם החצאית לא עלתה עליי. הפנים שלה הפכו להיות כמו אימוג'י כתום, ואני, כולה בת 18, חשבתי שבאותו יום הקריירה שלי נגמרה"

מיכאלה ברקו שואלת את נעם פרוסט: כדוגמנית לדוגמנית, מה הסיטואציה הכי מרגשת שקרתה לך בחו"ל?

נעם פרוסט: "בגיל 17 התחלתי לעשות תצוגות בשבועות האופנה של לונדון ופריז, והייתי הדוגמנית הישראלית הראשונה מזה שני עשורים שעשתה תצוגות בחו"ל. הרגשתי גאווה ישראלית מאוד גדולה כשצעדתי על המסלולים של אקנה וג'ון גליאנו".

אלון ליבנה: "העבודה הראשונה של נעם היתה לקטלוג שמלות כלה שלי, שאני הכי אוהב עד היום. הגיעה דוגמנית בת 16, עם מראה קצת אדג'י, וצילמנו קטלוג לא קונבנציונלי, אמנותי ומטושטש. לאחר שהוצאתי את הצילומים, אנשים התחילו להתקשר ולבטל את השמלה שהם הזמינו. לימים למדתי את שוק הכלות, והבנתי שצריך קטלוג שרואים בו את השמלות באופן ברור".

עינב צוקר: "גם אנחנו צילמנו אותה לרוס אובטה עוד לפני שידעו עליה בארץ. ממש בתחילת הדרך".

הגר אלמביק: "אני זוכרת שמוטי (רייף, א"י) הביא אותה ואמר: 'היא הדוגמנית הישראלית הכי מצליחה היום בעולם'. בסוף התברר שאני מכירה את אמא שלה (ענת בירן, א"י) ובשנה שעברה צילמתי אותה לקטלוג של אלמביקה".

ענבל פרגר: "צעדת על המסלולים המכובדים ביותר בשבועות האופנה בחו"ל, איך זה מרגיש לחזור לארץ ולצעוד על המסלול של גולברי בקיסריה, למשל, זה לא גורם לך באופן מיידי לעשות השוואות ולהיות מתוסכלת מהפערים בין כאן לשם?"

נעם פרוסט: "אני לא רואה את זה ככה. אני נהנית מדוגמנות, לא משנה איפה. אני מבינה שזה לא יהיה העיסוק שלי לעוד הרבה שנים, אז אני בוחרת ליהנות מזה עד כמה שניתן".

נעם פרוסט שואלת את המעצבים בשולחן: העובדה שאני ישראלית מאוד עוזרת לי כדוגמנית. מתעניינים בי יותר בגלל זה, וכשהצטלמתי להפקת אופנה למארי קלייר, הוסיפו לי במיוחד טור עם טקסט על הדוגמנית מתל אביב. באיזה תגובות אתם נתקלים?

אלון ליבנה: "למעצבים זה סוגר את האפשרות להיכנס לשווקים של המזרח התיכון. וגם בבתי כלבו חזקים בלונדון, כמו הרודס שהוא בשליטת בית המלוכה הקטארי, אין כניסה לישראלים. זה מחריד. הרבה מעסקי האופנה הגדולים היום בעולם נמצאים בשליטה מוסלמית".

אלינור אבני: "לי יש דווקא התנסויות טובות. תמיד מאוד שמחים לשמוע שאני מישראל. אנחנו גם מוכרות אפילו בכוויית, אבל זה עובר דרך אירופה ולא מגיע לשם ישירות מישראל".

הגר אלמביק: "אתם שוכחים שכל תעשיית הטקסטיל בעולם, במיוחד בארצות הברית וצרפת, נמצאת בידי יהודים. אני אף פעם לא נתקלתי בתגובות שליליות".

ענבל פרגר: "ונניח שמחר הפכתם להיות ביג שוט בינלאומי ואתם מתראיינים לכלי תקשורת בחו"ל. האם כדאי להצניע את הישראליות?"

אלון ליבנה: "גם אם תמכור במספרים גבוהים, השאלה הראשונה שתמיד נשאלת ומעניינת את כולם היא מאיפה אתה? אי אפשר להתחמק מזה".

ענבל פרגר: "לענבל דרור יש כלות מלבנון. איך בעצם השמלות שלך מגיעות לשם?"

ענבל דרור: "זה עובר דרך איטליה, והתווית הופכת להיות 'מייד אין איטלי', אבל מי שקונה ענבל דרור יודעת שאני ישראלית. לצערי, אני פחות נפגשת עם הלקוחה הבינלאומית. כל שבוע נכנסות המון הזמנות לסטודיו, ואני לא יודעת מאיפה היא או אפילו אם היא יהודייה. אני רק יודעת איך אני הולכת לבנק, ושהקולקציה תצא מדהימה".

ענבל פרגר: "במילים אחרות, הביזנס נמצא מעל לפוליטיקה".

ענבל פרגר שואלת בשיחת סקייפ את דודו בר אור, שנמצאת אותה עת בשדה התעופה פיומיצ'ינו ברומא, בדרכה למפעל שמייצר עבורה בפירנצה: בעשור האחרון מעצבים ישראלים רבים נמצאים עם הפנים לחו"ל, או לפחות מצהירים על כוונות כאלה. סטודנטים מסיימים לימודים וחולמים לכבוש את פריז, מתוך הבנה שהעתיד לא נמצא בגבולות מדינת ישראל הקטנה. נוצר מצב שבו לא ניתן לדעת מי באמת עושה חיל בחו"ל ומי רק מספר שהוא מצליח. מניסיונך, מה הוא מדד להצלחה של מעצב ישראלי מעבר לים? האם, למשל, אייטם בווג איטליה מצביע על הצלחה?

דודו בר אור: "התשובה היא לא. אייטם בווג איטליה הוא מדד לכך שהעיתונות שמה לב אליך, אבל אין לזה קשר להצלחה במובן של מכירות. כמה אייטמים מתפרסמים בתקשורת על מעצבים, פשוט כי כרגע זה 'הקטע' לכתוב עליהם, כי הם סיפור מעניין וצריך למלא עמודים? לטעמי, הצלחה בחו"ל נמדדת על פי איפה אתה מוכר ולמי אתה מוכר. לי, למשל, גם חשוב שהכול יהיה made in Italy, ולכן עכשיו אני בדרך לייצור שלי בפירנצה. זה לא ש'מייד אין איזראל' זה פחות טוב, אבל במקומות שאני מוכרת דורשים את התווית הזו, ויש גם שיקולים של לייצר בתוך אירופה ולמכור לשוק המקומי. כל אחד מתאים לעצמו את הסטנדרט שלו, תלוי לאן הוא מכוון את המותג שלו. יכול להיות שאת לא מוכרת בבוטיקים בולטים, אלא מפציצה מכירות בפריפריה. יש הרבה מעצבים שמוכרים בחו"ל, אבל אנחנו לא מוכרים באותן חנויות - אני מוכרת באפרטמנט בברלין ואנטוניולי במילאנו. תשאלי את מיכאלה כמה דוגמניות היו בתקופה שלה שעבדו בחו"ל, אבל הן עשו קטלוגים בגרמניה ולא הגיעו לשער של ווג".

אלון ליבנה: "יש הבדל בין לעצב בגד לשטיח אדום, לבין לעצב בגד לסיבוב ההופעות של ביונסה, שהחליפה על הבמה בגדים של אמיליו פוצ'י, ז'יבנשי, וראסצ'ה ואלון ליבנה. זו רשימה שאני עצמי לא האמנתי שאני נכנס אליה"

ענבל פרגר: "את לא חושבת שכדי להצליח באמת בחו"ל נדרש ממעצב ישראלי להעביר את החיים שלו לחו"ל? זה באמת יכול לעבוד בשלט רחוק?"

דודו בר אור: "היום אני מבינה שכן. מאוד קשה לעשות את זה מישראל, ואני משלמת על זה מחיר כבד, בכך שאני לא רואה את הילדות שלי. אם זה ימשיך ככה, לצערי אצטרך לעזוב את ישראל".

ענבל פרגר: "שאלה אחרונה: טסת עכשיו בביזנס?"

דודו בר אור: "ברור, אלא מה?"

אלינור אבני: "מי נוסע בביזנס? כשזה העסק שלך, כל שקל חשוב. רק אם משדרגים".

עינב צוקר: "גם אני לא נוסעת בביזנס".

אלון ליבנה: "משדרגים".

איתי יעקב שואל את עינב צוקר: סיימת את הלימודים בשנקר ב-2002, ומיד לאחר שזכית בפרס דיזל בתחרות ITS הראשונה נקטפת לעבודה במטה של החברה, שנחשבה לפופולארית ופורצת דרך. האם לדעתך חשוב שמעצב ישראלי יעשה את צעדיו הראשונים דווקא בשוק הבינלאומי, והאם את רואה את עצמך חוזרת לעבוד בחו"ל?

עינב צוקר: "מפרספקטיבה של סטודנטית שתוך חודש עברה לעבוד בחברה בינלאומית - זאת חוויה שהיא 'מאסט'. הגעתי לשם כבוגרת טרייה וקפצתי מיד למים העמוקים. מה שטוב בחברה כמו דיזל, שהיתה אז בשיאה, היא שתפקידו של המעצב הוא לעצב. נקודה. זה משהו שלא ידעתי שקיים, כי מעצב בישראל צריך לעשות עוד כל כך הרבה דברים מעבר לעיצוב. העבודה הקריאטיבית היתה מעשירה, והיינו נוסעים לטיולי מחקר בעולם, שילובים של עיר ומקום עם השראה, שלקחתי איתי הלאה גם לעבודה ברוס אובטה. מצד שני, אתה לומד שכל העבודה הקריאטיבית הזאת חייבת בסופו של דבר להיות מגולמת במוצר פרקטי ומסחרי. בדיעבד, אני מבינה כמה העבודה שם היתה חלומית, כי ברוס אובטה היינו (יחד עם אחותה הדס צוקר, א"י) עסוקות 20 אחוז מהזמן בעיצוב, והיתר בדברים אחרים".

איתי יעקב: "בראיונות עם רנצו רוסו (מייסד ובעלים של החברה) הוא תמיד מזכיר אותך ומציין כמה היה רוצה שתחזרי לעבוד בדיזל. זה יכול לקרות?"

עינב צוקר: "הכול יכול להיות. אבל אז הייתי רווקה בת 26, והיום אני אמא לתאומים. קשה יותר לעשות רילוקיישן עם משפחה, אבל אם אני באמת ארצה את זה - זה יהיה אפשרי".

עינב צוקר שואלת את אלינור אבני: את פועלת במדינות מרכזיות בעולם. מעניין אותי לשמוע חוויה משמעותית שקרתה לך במסגרת מסעותייך בחו"ל.

ענבל דרור: "לפני שנה עשיתי שמלה לכלה של דונלד טראמפ, שראתה שמלה שלי בחנות ברודאו דרייב בבברלי הילס. בסוף היא גם רצתה שמלה בהזמנה אישית. שבוע לפני החתונה היא שברה את שתי הידיים, אז היא גם ביקשה כפפות, ועוד שלחה לי תמונות שהיא חותכת את העוגה עם גבסים"

אלינור אבני: "יש חוויה אחת משמעותית במיוחד, למרות שהיא לא הובילה לשום דבר ואין בה תוכן עסקי. עוד מהימים שלמדתי עיצוב פנים הערצתי את מעצב האופנה יוז'י יממוטו, ובאחד הביקורים שלי בשבוע האופנה בפריז, התיישבתי לאכול עם חברה וישראלי שחי בפריז ועוסק בכימיה, אז היה לנו נושא שיחה משותף על פולימרים. פתאום עוצרת מרצדס שחורה ומתוכה יוצא יוז'י, אדם יפהפה לבוש בחליפה שחורה, ומתיישב איתנו בשולחן. קמתי ולחצתי לו יד, והוא ישר נגע בשרשרת שלי ושאל 'מה זה?' נותרתי קפואה, והחברה שאיתי, שהיא יחצנית, מיד הציעה שאשלח לו קטלוג ואעניין אותו בדברים שלנו. אני העדפתי לשמור את החוויה הזאת כלאנץ' עם יוז'י יממוטו".

אלינור אבני שואלת את אלון ליבנה: כמי שידוע כמלביש את הכוכבות הגדולות בעולם, האם חשוב לך להישאר נאמן לקו שלך או שאתה מתאים את עצמך לדרישות של הלקוחה?

אלון ליבנה: "יש לי מספר ליינים: שמלות כלה שאני מציג בארץ ובחו"ל, שמלות ערב שנמכרות בבתי כלבו כמו נימן מרקוס וסאקס פיפת' אווניו, והליין שרוב האנשים מכירים, שנלבש בעיקר על ידי כוכבות. בעוד שבקו שמלות הכלה אני רואה לנגד עיניי את הלקוחה, בקו שנלבש על ידי הכוכבות, אני מרשה לעצמי לעשות מה שאני רוצה בלי הגבלת תקציב או חומר. בעונה הקודמת אפשרתי לעצמי להדפיס על עור בסכומים מטורפים, ולכן ייצרתי מהדגמים האלה רק יחידות בודדות".

ענבל פרגר: "אתה אולי המעצב היחיד בישראל שמחזיק ברשימה כה מפוארת של כוכבות איי-ליסט בינלאומיות שהלבשת. איך מגיעים למקום הזה? למה שביונסה וליידי גאגא בכלל יסתכלו לכיוון שלך?"

אלון ליבנה: "הליין היצירתי שלי מאוד שונה ממה שיש בחו"ל, ומפורסמות בעולם מחפשות להתבלט וללבוש משהו שאף אחד לא ראה קודם. אני מניח שאם הייתי עושה ג'ינס וטי שירט עם הדפס חמוד, גם יחצן וסוכן חזק לא היו עוזרים לי. הסלבריטאיות הגיעו אליי דרך הסטייליסטים שלהן. אבל יש הבדל בין לעצב בגד לשטיח אדום, לבין לעצב בגד לסיבוב ההופעות של ביונסה, שהחליפה על הבמה בגדים של אמיליו פוצ'י, ז'יבנשי, וראסצ'ה ואלון ליבנה. זו רשימה שאני עצמי לא האמנתי שאני נכנס אליה".

ענבל פרגר: "מי מבין הכוכבות שהלבשת מגלמת בעיניך בצורה הטובה ביותר את הסגנון שלך?"

אלון ליבנה: "הייתי מאוד רוצה להלביש את ביורק וטילדה סווינטון, אבל אני חושב שהגעתי הכי גבוה עם ביונסה. היא הקונצנזוס הכי גדול במוזיקה של השנים האחרונות, ולהלביש אותה זה משהו שפותח דלתות בכל מקום".

איתי יעקב שואל את אורי להבי בשיחת סקייפ ממילאנו: המותג דניאלה להבי מייצר שתי קולקציות נפרדות - אחת לשוק הישראלי, השנייה לשוק הבינלאומי. היכן נמצא הלב, והאם אין לך חששות שתהפכו למותג עם פיצול אישיות?

אורי להבי: "התחלנו את העבודה בחו"ל ממקום מאוד מבוסס בארץ, עם 12 חנויות שנותנות מענה לקהל בישראל. בחו"ל חשוב לנו להיות מאוד ייחודיים, כי שם המבחר הוא עצום ואין לנו את הצורך לתת מענה בסיסי ללקוחה, אלא לבלוט על פני המתחרים הרבים. פיצול האישיות נובע מזה שבארץ אנו פועלים כבר 25 שנה ובחו"ל אנחנו חדשים לגמרי. לכן אנחנו צריכים לחשוב כמותג חדשני ופורץ דרך ולא כמותג מבוסס".

אורי להבי: "בארצות הברית מאוד אוהבים ורוד, זהב, ורוד עם זהב ודברים שלא היינו מעזים להביא ללקוחה הישראלית. הטעם הישראלי הוא אנדרסטייטד, קצת יותר מתוחכם, ופחות עם רצון לבלוט. אבל בסופו של דבר, 'בסט סלר' בארצות הברית הוא 'בסט סלר' בכל מקום"

הגר אלמביק: "איפה אתה מרגיש יותר קריאטיבי? איפה אתה מעז יותר?"

אורי להבי: "בארצות הברית. מצאנו שהשוק שם פתוח יותר לדברים נועזים. לצורך העניין, באוגוסט האחרון הצגנו את קולקציית הקיץ הבא, וחלק גדול מהקולקציה ורוד. בארץ אני פחות מאמין שוורוד יצליח, בעוד בארצות הברית מאוד אוהבים ורוד, זהב, ורוד עם זהב ודברים שלא היינו מעזים להביא ללקוחה הישראלית. הטעם הישראלי הוא אנדרסטייטד, קצת יותר מתוחכם, ופחות עם רצון לבלוט. אבל בסופו של דבר, 'בסט סלר' בארצות הברית הוא 'בסט סלר' בכל מקום".

אורי להבי שואל את רונן חן: האם אתה מייצא לחו"ל טעם ישראלי או סגנון אוניברסלי?

רונן חן: "יש דבר כזה סגנון ישראלי, אבל אני לא מרגיש שאני עושה משהו כזה, שמתאים לאקלים כאן או לרישול המקומי. הקו שלי הוא בינלאומי, נקי ומודרני, והוא מתאים לאישה שחיה בחיפה, ניו יורק, תל אביב או לונדון. חוץ מהעובדה שזה נעשה בישראל, אני לא מרגיש שאני מביא איתי שפה ישראלית".

ענבל פרגר: "אז לטעמך הצלחה של מעצב ישראלי בחו"ל לא בהכרח כרוכה בחיבור שלו למקורותיו, למקום שבו הוא יוצר, לשפה הייחודית שהוא מייצא מכאן לשם?"

רונן חן: "אין בעניין הזה נוסחאות. לכל עסק די.אן.איי משלו. עיקר ההצלחה בכל עסק שאני ראיתי היה מורכב מ-30 אחוז כישרון וכל השאר התמדה. לכל עסק יש עליות וירידות, אבל אם אתה 'לא רואה בעיניים', אתה תגיע רחוק. לא תמיד הכול עובר חלק. בתחילת שנות ה-90 הצגתי בתערוכה בלונדון, ומהר מאוד הגיעו הזמנות משבדיה, יפן ואנגליה. במקביל נכנס איתי שותף בארצות הברית, וב-1998 כבר מכרתי ב-40 בתי כלבו. הייתי על ענן, אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת, אבל עונה לאחר מכן השותף דפק את כל הייצור. היינו מייצרים שמלות מסריגים של חברת מרנית, אבל השותף ייצר את השמלות במקסיקו מבדים לא טובים. מאוחר יותר, כשנסעתי להציג לבד בתערוכת 'קוטרי' בניו יורק, הגיעו קניינים שזכרו את השם, ולכן לא קנו ממני, כי הם זכרו את הבעיה שהיתה אז בייצור. כך שאת העונה הראשונה שלי שם התחלתי אפילו לא מאפס, אלא ממינוס. היום יש לי שישה סוכנים באירופה ובצפון אמריקה".

רונן חן שואל את אלון ליבנה: אני סקרן לדעת מדוע אתה לא עוקר את העסק שלך לחו"ל.

אלון ליבנה: יש לי עסק גדול בארץ, שמפרנס 30 עובדים, זה לא שאני יכול היום לקום עם ספר סקיצות ולטייל בעולם. אני גם לא בטוח עד כמה בא לי לוותר על תל אביב, החברים, המשפחה. אם לא היה לי כלום, אז ברור. אבל זה מחיר גדול מדי".

הגר אלמביק: "אתה מדבר על הצלחה, ואני סתם חושבת לעצמי שיותר קל להיות פה כשיודעים שאפשר להצליח שם".

ענבל פרגר שואלת את הגר אלמביק: להבדיל מרונן ואלון, את מעצבת קולקציה שמיועדת לשוק האמריקאי, ונפרדת מזו שאת מעצבת לשוק הישראלי.

הגר אלמביק: "הקולקציה לא לחלוטין שונה, כי בכל זאת היא מעוצבת על ידי אותו אדם. בשני המקרים אני מנסה למחזר הצלחה ודברים טובים. אני חושבת שהלקוחות שלי בארץ ובחו"ל אוהבות את אותה רוח שנושבת מהבגדים. אני מדמיינת שהן קוראות את אותם ספרים ואוהבות את אותם הדברים".

ענבל פרגר: "מההיכרות שלי עם דודו בר אור, חלק בלתי נתפס מהעבודה השוטפת שלה מוקדש לביזנס, ולא לעיצוב. החלום שלה זה לשבת ולגזור עלים מזהב בסטודיו, כמו שאנשים מדמיינים שהיא עושה. במקרה שלך, לאחר המעבר מהגרה לאלמביקה, השתחררת מהעול העסקי. את מרגישה שזה מאפשר לך יותר חופש ליצור, או שאולי זה דווקא מקשה עלייך להכיר מקרוב יותר את הנתונים של העסק ואת הקהלים שלו?"

הגר אלמביק: "אני חושבת שאני מעצבת שמסתכלת גם על הפן המסחרי. אני רוצה שירצו, וזה עובד ביחד. לא צריכים לחבר אותי למה שקורה, כי אני כבר מחשבת את מה שהלקוחה רוצה".

הגר אלמביק שואלת את ענבל דרור: מה המחיר של שמלה שלך?

ענבל דרור: "12 אלף יורו בממוצע".

הגר אלמביק: "אני המומה".

ענבל דרור: "גם אני. אני טסה הרבה בעולם, ופוגשת לקוחות שמוכנות לשים המון כסף על שמלה. הן משלמות סכום הזוי לטעמי, רק כדי לפגוש אותי. אני לא הייתי נותנת שקל בשביל זה! בהן צדק. אבל יש דרישה, והן ממלאות לי את היומן. לפני שנה עשיתי שמלה לכלה של דונלד טראמפ, שראתה שמלה שלי בחנות ברודאו דרייב בבברלי הילס. בסוף היא גם רצתה שמלה בהזמנה אישית. שבוע לפני החתונה היא שברה את שתי הידיים, אז היא גם ביקשה כפפות, ועוד שלחה לי תמונות שהיא חותכת את העוגה עם גבסים".

ענבל פרגר: "להבדיל מכל מעצבי האופנה שיושבים פה, את התמקדת בתחום שמלות הכלה, ולמעשה פיצחת את המנגנון של ענף הכלות, שהוא אולי הכפר הכי גלובלי שיש. אם היית צריכה להצביע על משהו אחד באופי שלך, כמעצבת וכאדם, שהוביל אותך להצלחה, מה זה היה?"

ענבל דרור: "נשארתי אני. פשוט ככה. לא שיניתי את הקו העיצובי שלי כשיצאתי לחו"ל ב-2012, ואני עדיין עובדת כמו משוגעת. אני מתייחסת בכובד ראש לכל דיטייל ולכל שמלה. אף פעם גם לא עניין אותי כסף. ברגדורף גודמן קנו עכשיו ליין שלי במלא כסף, וזה לא עניין אותי".

ענבל פרגר: "בתחום הכלות יש לא מעט מעצבים ישראלים שעושים חיל בחו"ל, את חושבת שיש משהו בישראליות שמהווה יתרון בתחום הזה?"

ענבל דרור: "המעצבים הישראלים מאוד מעזים, והלקוחות הישראליות הן מחנה אימונים טוב למעצב שרוצה לצאת החוצה. זה מה שכיף בישראל. את יושבת עם הלקוחה 1 על 1, מכירה אותה לעומק. עדיין לא נמאס לי מזה".

איתי יעקב שואל את כולם: האם אתם מאמינים שההתלהבות הישראלית מהצלחה בחו"ל מוכיחה בעצם עד כמה אנחנו פרובינציה?

אלון ליבנה: "צ'כיה זאת פרובינציה? אז גם ישראל. אנחנו מאוד אוהבים לחשוב שכולם מדברים על ישראל ומכירים את תל אביב, אבל זה לא נכון".

ענבל פרגר: "זה לא מדויק. יחסית לגודלנו, אנחנו עושים המון רעש בעולם".

אלון ליבנה: "רעש שלילי: תל אביב לא נחשבת לבירת אופנה. ניו יורק, מוסקבה, טוקיו, לונדון, פריז - אלה בירות אופנה".

מיכאלה ברקו: "זה לא נכון. אם מדברים על היי-טק, הייצוא שלנו בעולם הוא גבוה. כשאת דוגמנית שעובדת בפריז ובמילאנו, את רוצה לכבוש את כל העולם, ולעבוד גם בניו יורק. אותו דבר עם כל בית אופנה בינלאומי. גם כמה חנויות בפריז זה לא מספיק. נכון שאנחנו לא אירופה, אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו ממעיטים בערכנו, כי יחסית לגודל האוכלוסייה, אנחנו עושים ייצוא מאוד גדול".