מה ההבדל בין קוטר הכיפה שלראשם של נערי הגבעות במאחזי השומרון, לבין זה של כיפת הקרטון שמחלקים בכותל; האם מיקומה של הכיפה על הראש מעיד על מידת הדתיות של החובש, או שמדובר בפרשנות אופנתית; כמה זנבות שועל נדרשים ליצירת שטריימל; ומה הם עומק המחשוף הנדרש ואורך השרוולים הרצוי במלתחתה של האישה הדתייה? על שאלות אלה ואחרות מבקש לענות הספר החדש "מגדיר דוסים", מאת המעצב הגרפי משה קקון, שמאפשר הצצה אינפוגרפית אל נבכי החברה הדתית והחרדית, וכן אל סודות מחדרי הארונות.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
הכינוי "דוסים", על אף שהוא יכול להישמע לעגני, הוא למעשה המילה "דתיים" בהגייה אשכנזית, כשהקמץ נהגה כחולם, אלא שבסלנג החילוני, וגם הדתי, דוסים הם כל מי שיותר דתי מכם.
"גם אני כציוני-דתי חובש כיפה סרוגה", אומר קקון, "קורא לתלמידי ישיבת מרכז הרב 'דוסים', כי הם יותר חזקים בדת ממני".
במובנים רבים, "מגדיר דוסים" דומה למגדירי צמחים או ציפורים, בעיקר בשפה הגרפית ההדוקה שלו, המאפשרת להבחין בין תתי הקבוצות בשני המגזרים, ולעשות קצת סדר בראש למי שלא מבדיל בין דתי-לאומי לחרדי-ליטאי, או בין מצביעי ש"ס למצביעי הבית היהודי. גם הצבעוניות הקבועה שנבחרה לספר - שחור, כחול ולבן – אינה שרירותית, שכן היא מכילה מצד אחד את הצבע המזוהה עם הקהילה החרדית, ומצד שני את צבעי דגל ישראל.
הרעיון לספר מלווה את קקון, 33, מזה שנים ארוכות, עוד מתקופת שירותו הצבאי בנח"ל, כשניסה להאיר את עיניהם של חבריו החילוניים. בתום שירותו בצה"ל נרשם ללימודי עיצוב גרפי בבצלאל, ובשנת 2011 הגיש את "מגדיר דוסים" כעבודת גמר במחלקה לתקשורת חזותית. בימים אלו עומד הספר למכירה באינטרנט, ב-115 שקל, כולל משלוח עד הבית.
"הספר מיועד לציבור החילוני, ופחות למגזר הדתי", אומר קקון, שגדל בקריית שמונה ומתגורר בה גם היום. "הספר חושף את הקהל לרבדים השונים בחברה הדתית והחרדית, בניסיון להסיר את החסמים, הבורות והעיוורון המתקיימים בין הקהל החילוני לדתי. אני רואה אותו כמוצר שמקרב לבבות. בגלל זה היה חשוב לי מאוד לשלב בו הומור, כי אם אתה מצליח לצחוק עם חברים חילוניים על העולם שלך, אז אתה במצב של פתיחות וקבלה".
193 עמודיו של הספר מציגים את תעלומת התרבות הדתית והחרדית במגוון נושאים, כמו דמוגרפיה, גיאוגרפיה, יחסים, כשרות ותקשורת, וכמובן, לבוש ומראה, להם מוקדש בספר פרק שלם ורחב.
"זה לא מדריך צניעות", מבהיר קקון. "אלא ספר המנסה לתת את האינפורמציה המדויקת בכל נושא הלבוש, על ההבדלים המתקיימים בין תתי המגזרים". עם זאת, הספר לא נכנס לרזולוציות של קהילות שוליים בכל קבוצה, כמו למשל, נשות הקיבוץ הדתי, שהולכות עם מכנסי ג'ינס וכיסוי ראש.
אחד הפרקים המוצלחים בספר, בו הוא מצליח להראות את ההבדלים בין הקבוצות בשילוב של קלילות, הומור ועיצוב גרפי נכון, הוא זה העוסק בגודל הכיפה ומשמעויותיו.
על ידי הנחת הכיפה במרכז העמוד, תוכלו ללמוד מה היא מספרת על מי שחובש אותה: כיפה קטנה מדי היא כיפה שקופה, ולאחריה בסדר עולה תמצאו את כיפת החיילים, כיפת "ילד טוב ירושלים", כיפה סרוגה קלאסית, כיפת "שבבניק", או כיפת "סעדו" הגדולה מכולן, ע"ש משתתף כוכב נולד לשעבר, יהודה סעדו.
בפרק המוקדש לכיסוי הראש הנשי, תחת הכותרת מ"אמריקה עד לטליבאן", מציג הספר אינפוגרפיקה משעשעת המסבירה את ההבדל בין נשים שמכסות את השיער בסרט קצר, כמו שאפשר לראות לראשן של רבות מתושבותיה הצעירות של שכונת נחלאות בירושלים, דרך הטורבן המכסה את הראש בקהילות החרדיות בירושלים, ועד הטליבאן שראינו בעבר בקהילות חרדיות קיצוניות בבית שמש, עליו כותב קקון לצד האיור: "אומנם שייך לקבוצה קטנה וקיצונית, אבל מרגש כל פעם מחדש".
קקון לא חוסך ביקורת וציניות מאף מגזר בחברה הדתית, וגם לגבי הנשים עם הסרט הדק בשיער הוא כותב, תחת הכותרת "חיה בסרט": "זה לא שהורדתי את כיסוי הראש לגמרי. הנה, יש לי סרט. משמש כסימון לגברים שלא מסוגלים להבחין בטבעת".
במקרה אחר, תחת הכותרת "אקססוריז", הוא מצביע על קדושת המתים בחברה הציונית דתית, כשהוא מציג דיסקית ועליה שמות השבויים והנעדרים, כאביזר חובה בקרב צעירים. "לצערנו יצאו כמה גרסאות שלה", הוא כותב על הפריט שהוא מגדיר כ"נפוץ אצל בני העשרה שעדיין מתלהבים מהצבא".
