חגיגות היובל של מוזיאון ישראל בירושלים נמצאות החודש בעיצומן, עם פתיחת התערוכה "1965 היום", המציגה אמנות ישראלית מאותה שנה, וכן מיצג הכולל עשרות חפצים ואובייקטים מחיי היומיום של התקופה, כולל פריטי לבוש ואביזרי אופנה, שלרוב מודרים מהמוזיאון.

>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק

יוצאת דופן ברפרטואר של המוזיאון היתה התערוכה "שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי" (אוצרת: אפרת אסף-שפירא), שהוצגה לפני שנה במוזיאון, והוארכה בכחצי שנה ממועד הנעילה שנקבע לה, לאור הצלחתה בקרב המבקרים. שפת הלבוש היתה תערוכה אתנוגרפית, שהתחקתה אחר הלבוש היהודי בגולה החל מהמאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

שני אוספים חדשים המוצגים בימים אלו במוזיאון ישראל מאפשרים הצצה לאופנה של המאה ה-20 בישראל ומחוצה לה, ומתייחסים לאופנה כדיסציפלינה משפיעה בתרבות של המאה החולפת.

הפריטים באוסף הלבוש והאביזרים המוצג במסגרת "1965 היום" נבחרו בפינצטה מתוך הארכיון לאופנה ולטקסטיל של שנקר, ואילו האוסף השני, המוצג בחדר הפלאות באגף הנוער, מציג את התמורות באופנה המודרנית של המאה ה-20 על גבי בובות קטנות ממדים.

לפני עשור קיבל אגף הנוער במוזיאון תרומה של כשמונים בובות בגובה 20 סנטימטר, לבושות בדגמים של בתי אופנת עילית מתחילת המאה ה-20 ועד חתונתה של הנסיכה דיאנה ביולי 1981. את הבובות יצרה הבריטית רבקה שולברג, שנפטרה בלונדון בשנת 1999, והיא בת 78. את האוסף העבירו לאגף בני משפחת שולברג, אולם בהיעדר חלל תצוגה פנוי במוזיאון, הוא זכה לתערוכה רק לאחרונה.

שולברג נולדה וגדלה באנגליה וכונתה על ידי בני משפחתה "מרי פופינס", כפי שנזכרת אחייניתה, העיתונאית ליאת קולינס, המתגוררת בירושלים עם בני משפחתה. במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבה שולברג לצבא הבריטי ופעלה בירי טילים נגד מטוסים. מחלת השחפת שתקפה אותה באותה עת, מנעה ממנה את האפשרות להביא ילדים לעולם.

לימים היא הפעילה באיסט אנד חנות מכולת יחד עם בעלה אריק, שנפטר באופן מפתיע בשנת 1961, והשאיר אותה בגיל 40 אלמנה וחשוכת ילדים. קולינס מספרת כי דודתה החליטה לסגור את החנות ולהגשים את חלומה משכבר הימים, והפכה לאחות סיעודית עד יציאתה לפנסיה.

חליפה בעיצוב פיני לייטרסדורף למשכית, מתוך "1965 היום" (באדיבות הארכיון לאופנה ולטקסטיל עש בנט ופאולין רוז בשנקר)
חליפה בעיצוב פיני לייטרסדורף למשכית, מתוך "1965 היום" (באדיבות הארכיון לאופנה ולטקסטיל עש בנט ופאולין רוז בשנקר)

יצירת גובלנים ואופנה היתה בין תחביביה הרבים של שולברג, ויחד עם אחותה מיל, שלמדה אופנה באופן מקצועי, נהגה לבקר בספריות ולחפש השראות בספרי אופנה היסטוריים. את תשוקתה זו בחרה שולברג לבטא ביצירת בובות לבושות ברפליקות של עיצובים של בתי אופנה מפורסמים.

היא יצרה רפליקות של כ-80 שמלות מפורסמות, החל מ-1901 ועד לאחרונה – שמלת החתונה המדוברת של הנסיכה דיאנה מ-1981, בעיצובם של אליזבת ודיוויד עמנואל.

הגוף של כל אחת מהבובות נוצר מגליל נייר טואלט, והראש מכדור פינג פונג שכוסה בבד. לכל אחת מהן היו עגילי פנינה ושתי נקודות אשר סימנו את העיניים. אף ופנים לא היו להן, לדברי קולינס, מכיוון ששולברג רצתה להשאיר אותן אנונימיות כדי להדגיש את הבגד שלבשו.

מלבד אופנה, מאפשרת תערוכת הבובות במוזיאון התבוננות בתהליכים חברתיים, כלכליים והיסטוריים במאה ה-20, המשתקפים בבגדים. בין היתר תפגשו שם שמלה של בלמן משנת 1976, שמלת "המראה החדש" של כריסטיאן דיור משנת 1954, ושמלות של המעצב האמריקאי פול פוארה, שיצר מהפיכה בלבוש בתחילת המאה ה-20.

למרבה הצער, על אף הסיפור המעניין מאחורי הבובות, הן לא מסומנות בתערוכה על פי שנים או בתי האופנה, ולמעט מספר דגמים שניתן לזהות מספרי ההיסטוריה, אף אחד, כולל קולינס עצמה ומנהלת האגף טלי גביש, לא יודע לשייך את השמלה לבית האופנה.

אינפורמציה מוזיאלית מדויקת יותר תוכלו למצוא בתערוכה "1965 היום" (אוצרים: מירה לפידות, איה מירון, נגה אליאש זלמנוביץ', שוע בן ארי, נעם גל), המרפררת לשנת הקמתו של המוזיאון.

לצד החלל המרכזי, בו מוצגים אמנים ישראלים ובינלאומיים, בחרו אוצרי התערוכה להרכיב בחלל הכניסה מיצג מאוסף מוצגים, המתאר את התקופה בעיצוב ובחיי היומיום. אופנה ישראלית ובינלאומית היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ובמוזיאון נעזרו בארכיון לאופנה ולטקסטיל של שנקר, המחזיק באוסף תלבושות גדול שלא ניתן להיחשף אליו בשגרה.

שנת 1965 היתה אחת השנים המשמעותיות של תעשיית האופנה הישראלית – השנה בה נוסד שבוע האופנה הראשון בישראל על ידי מכון הייצוא הישראלי. עם זאת, אוצרי התערוכה הקפידו פחות על הנקודה הספציפית הזו בזמן ואספו פריטים סביב אותה שנה. לדברי אליאש זלמנוביץ', אוצרת-משנה במחלקה לאמנות מודרנית, הבחירה להציג פריטים משנים סמוכות נבעה מכך שהאופנה באותם ימים ייצגה תקופה ולא שנה אחת.

בין הדגמים בתערוכה ניתן למצוא כמה אוצרות, כמו שמלת משי שיפון אדומה במראה קומות שיצרה תופרת העילית לולה בר; שמלה של חברת האופנה האיטלקית סימונטה, שנוצרה בשיתוף פעולה עם האורגת של "משכית" נאורה ורשבסקי; ושמלה צהובה ללא שרוולים עם שני שסעים בצדדים, שנוצרה על ידי נורית בת יער ז"ל, לימים כתבת האופנה המיתולוגית של "ידיעות אחרונות".

עוד בתערוכה: שמלת ג'רסי מרהיבה במראה צדף גיאומטרי בצבע חציל וקרם, בעיצובו של גדעון אוברזון, אז פרח אופנה צעיר שעשה את צעדיו הראשונים בתחום, ושמלת קורדרוי בגזרת A עם צווארון מעוגל בצבע חרדל, מתוך הקולקציה שעיצבה לולה בר לאתא בשנת 1965.

הדגמים מארכיון שנקר מספרים את סיפורה של האופנה בישראל: מותגי יוקרה כמו "משכית" שפנו לאליטה הצבאית והחברתית בישראל, לצד תופרות עילית כלולה בר; שיתוף פעולה ראשון בין מעצב עילית לחברת אופנה, הרבה לפני ש- H&M הפכו את הרעיון הזה לשובר קופות, ופרחי אופנה צעירים כמו אוברזון.

על אף העניין שמעוררות שתי התערוכות, השאלה הגדולה שצפה מסיור בשתיהן היא דווקא על היעדר שימור מוזיאלי של אופנה בישראל. מעצבים רבים, בהם אוברזון, לא משמרים דגמים מהקולקציות שלהם, חלקם גם לא אוספים דימויים או גזרות. וללא שימור של העבר, קשה יהיה לפתח את השפה העיצובית של האופנה הישראלית בעתיד.