אני בחורה פשוטה, בלי סודות, בלי שפנים בכובע, בלי שלדים בארון (בעיקר כי הוא מפוצץ בגדים), וגם אם נדמה לי לפעמים שכבר סיפרתי לכן כל מה שאפשר לדעת עליי, נראה שהשמטתי בעוונותיי פרט ממש חשוב, שיש בו כדי להאיר אותי מזווית חדשה לגמרי, לא בהכרח מחמיאה: קוראים לי שירלי ואני מכורה. מכורה ממש, עם מנצ'יז ודודה והתקפים לא נשלטים, ואם אני לא משיגה לעצמי את החומר – אללה איסתור.
ככה זה - ותרחיקו כעת את הילדים מהמסך, שלא יעלו להם רעיונות - כשמתמכרים לסדרות משטרה. בעיקר אלה עם האותיות, ולא אכפת לי באיזה סדר: CSI מיאמי, CSI ניו יורק, CSI וגאס או CSI קריית ביאליק. מכורה לכל מה שהוא משטרה, כולל VOD, בינג', הקלטות, קטעים שלא שודרו, מאחורי הקלעים ושידורים חוזרים. מכורה.
זה פגם תורשתי. למגינת לבי, הנטייה התגלתה לפני כמה שנים גם אצל הבן שלי. זה קרה כשהדור הבא הוכיח באופן פתאומי יכולות פענוח נדירות של תעלומות ביתיות ארוכות שנים, כמו מי רצח את המלחייה הקרמית היוקרתית, ומדוע זירת ההתאבדות של הבגוניה במרפסת נראתה מבוימת. רק אז התברר שפיתח את המיומנות הנדירה הזו תוך כדי מעקב, בהתחלה בהיחבא ואחר כך בגלוי, אחר כל זוועות העולם ואשתו בסדרות-האותיות הכה-חביבות על אמו. טפו.
התמכרות היא לא בהכרח סגולה לאומץ לב, לכן עצתי לכן, מתמכרות מתחילות חביבות שלי: לעולם, אבל לעולם, אין לצפות בפרקים מהסדרות האלה לפני השינה, לבד, במיטה, בחושך. הבעתה תרדוף אתכן עמוק אל תוך כל חלום, גם אם אתן פולניות ומורגלות מהבית. הבטחה.
נפל עליי תיק
אני לא ממש יכולה להסביר את המשיכה לשוטרים וגנבים. אולי זה המתח, הטכנולוגיות הדמיוניות, הזוועות הגרפיות האינסופיות או השוטרות החכמות שתמיד יודעות מי הרוצח.
ואני לגמרי יודעת שאני לגמרי לא לבד בעניין הזה. יש לי כמה חברות שמגדלות פרופסורים מהאוניברסיטה במאהל מחקר קטן בתוך התיק שלהן. להן, ולכמה מכן שמהנהנות כרגע בהבנה, מוקדש הפוסט הזה באהבה, רגע לפני השנה האזרחית החדשה.
פצצה מתיקתקת
במרוצת השנים גיליתי שלתיקים שלי יש תכונה מיוחדת: בעוד שהתיקים של חברותיי מתחילים להתבלות מבחוץ, אצלי ההתדרדרות מתחילה מבפנים: הכיסים נקרעים, הבטנה נפרמת, הריצ'רצ'ים נשברים והמחיצות נופלות מעומס יתר. אלה ששורדים שנים רבות הם דווקא הקטנים והבינוניים, שהתכולה שלהם מוגבלת מראש ולכן ממילא כמעט שאיני משתמשת בהם.
תיק צד של Zirrka
והתכולה... ובכן, כאן מדובר במחלה. יש שם עטים (בערך עשרים, אבל אף לא אחד כשממש צריך אותו), מחברת קטנה, מחברת גדולה, פנקס לגיבוי, ארנק בגודל קלאץ', צרור מפתחות של סוהרת, צרור מפתחות רכב, טישו ריחני, טישו לא ריחני, קרם ידיים, סיכות שיער, גומי שיער, קליפסים (כל המגוון, שיתאים ללוק), נרתיק משקפי שמש, נרתיק משקפי ראייה, נרתיק משקפי שמש שאבדו לפני שנה, מגבונים לחים בודדים שאני מפלחת ממסעדות, טמפונים מפוזרים בכל תא (למקרה של מחזור-פתע, בדיוק כשאני בתא של הארנק) טיק-טק מנטה, טיק-טק תפוז, מסטיקים, עוד מסטיקים, חטיף אנרגיה טרי, חטיף אנרגיה לא טרי, ומדי יום עד השעה תשע בבוקר יש גם את הסנדוויץ' דו-ז'ור. אה, ואדוויל. ואלו-ורה. ותהילים.
זה רק הקבועים. עם המשתנים אפשר למנות צעיפים, ספר, הנייד שלי, הנייד של תומר, איפור בסיסי ואיפור למתקדמות לימים קשים במיוחד.
בקיצור, אתן כבר מבינות, אני צריכה להיות עלמה די שרירית כדי לצאת מהבית עם הכבודה הזו, ולכן אחת ההחלטות המשמעותיות שלי לשנה האזרחית החדשה היא פשוט להימנע. להימנע מאגירה, להימנע מסחיבת יתר (לא בריא לכתפיים ולגב), להימנע מתיקים גדולים, להימנע מתיקי שק. פשוט להימנע.
תיק צד של את בוטיק
איך בכל זאת לתקתק תיק?
אז מה עושה בחורה נחמדה שמחליטה להימנע מכל הנ"ל? זהו, החוכמה היא בבחירות שאת עושה. זו ההמלצה שלי:
- בחרי תיק שהוא מעט קשיח ומובנה
- ודאִי שרוחב התיק שבחרת אינו עולה על 40 ס"מ
זה כבר יבטיח שלא יהיה לך מקום לכל הג'אנק שלך. אם בכל זאת תחליטי להפיל על עצמך תיק ענק - נסי לא להעמיס עליו, או סתם, להעיף ממנו את כל השטויות המיותרות פעם בשבוע.
ואם זה לא מספיק משכנע אותך, זכרי: אישה שעומדת ברחוב ומניפה רגל אחת באוויר כדי להשעין עליה את התיק, ונוברת בעצבנות חצי שעה בחיפוש אחר המפתחות לאוטו - זה לא סקסי, זה מפריע לתנועה וזה גורר נזיפות על איחורים. שתדעי.
אמרי שלום לתיקים הפליליים, וקבלי בברכה את שנת התיק המתוקתק. שתהיה לך שנה אזרחית חדשה ונפלאה.
אוהבת
שירלי
- לפוסטים הקודמים בבלוג
