מכירים את משפט הפיל גוד הרוחניקי "חייך והעולם יחייך אליך בחזרה"? גם אתכם הוא מעצבן? הרי לא הכול תלוי בנו. נכון שנקודת המבט שלנו מושלכת על המציאות ובמידה רבה היא שצובעת אותה בגוונים חיוביים או שליליים, אבל כל ילד יודע שאותה מציאות מכילה גם עניינים בלתי נעימים כמו מחלות, מלחמות, תאונות ושאר פגעים רעים שבהם אין לנו ממש יכולת לשלוט. אם כך, מה זה משנה אם נחייך מבוקר ועד ערב? האם החיוך ימנע מבלוק ליפול לנו על הראש בטעות? או שאולי הכוונה היא שאם ייפול – לפחות ניפרד מהעולם בחיוך? למה, לעזאזל, מתכוונים החיוביסטים ששונים את המשפט הזה חזור ושנה?

עוד בערוץ האופנה

השאלה הזו הדהדה בראשי כשהזדמנתי לאודישנים לבחירת הדוגמניות לתצוגות שיתקיימו ב"פלאס סייז וויקאנד", אירוע ראשון מסוגו בארץ, שייפתח הערב ויימשך לתוך הסופ"ש, במטרה לחגוג את הגוף הנשי שמידותיו 58-40 ולהציע לאלה שמתהדרות בו פריטי אופנה הולמים ואף סדנאות והרצאות שונות. השיח שהתנהל בין אלה שעומדות מאחוריו, הסטייליסטית גאלה רחמילביץ' והמעצבות ענבל מימרן וטלי שרף חזן, לבין הבנות שהגיעו להיבחן היה שונה מזה שמתנהל בדרך כלל בין מלהקים לדוגמניות. הטון היה מלא אמפתיה והמסר היה ידידותי ומעצים. כן, מעצים. עוד אחת מהמילים החיוביסטיות ההן. כך, במקום שבנות יידרשו לצמצם את עצמן לגודל ולמראה מסוים כדי שיתאימו לסטנדרטים של המלהקים, הופרחו כאן לחלל האוויר משפטים כמו "כולכן מהממות כמו שאתן".

במציאות שבה סוגיית דימוי הגוף, מידתו ומשקלו היא נפיצה עד כדי כך שבחירה בשחקנית מרשימה כמו אלמה דישי לתפקיד הפרזנטורית של חברת הלבשה תחתונה מעוררת דיון נסער ברחבי הרשת והעיתונות המודפסת, אין להתפלא שהמלוהקות הפוטנציאליות נראו מופתעות מהמזל הטוב שנפל בחלקן – להשיג הכרה, במה והזדמנות להיאבק על זכותן לנכוח במרחב, גם אם אינן דקיקות. אחת מהן, מיטל אולנטוך, בת 34 מרמת גן, סיפרה בפתיחות ובכנות כיצד קיבלה החלטה עקרונית להיראות טוב, גם אם תיאלץ להתאמץ לשם כך יותר מאשר האישה הממוצעת. ואולנטוך אכן נראית נהדר. היא מטופחת, לבושה למשעי ונושאת את עצמה בחן רב. מבט אחד בה גורם ללב להתרחב בהנאה ולטרדות העיסוק במשקל להתפוגג דרך החלון הקרוב.

זה מחזיר אותנו לשאלה ההתחלתית, אודות אמיתותו של המשפט הנדוש והמרגיז ההוא. האם אפשר להיות יפה על פי בחירה? לשיטת אנשי הפיל גוד, כן. תחליט שאתה כזה והעולם יראה אותך כך בדיוק. החלטתי לבדוק עם אולנטוך האם מדובר באוטוסוגסטיה שגובלת בשיגיון או בגישה בריאה לחיים שראוי לאמץ בהקדם האפשרי. ההסבר, כך מתברר, הוא פשוט. יום בהיר אחד הבינה אולנטוך שהיא לא מוכנה להיות דבר מלבד "יפה (נקודה)". נמאס לה להיות "יפה (אבל אולי תרזי כמה קילוגרמים)" ולתת לשומן להגדיר אותה. "התבהר לי שמדובר בנתון פיזי שאינו שונה מכל נתון אחר – באותה מידה יכולתי להיות מתולתלת, בלונדינית או נמוכה – ושאני לא מסכימה שהוא יעצור אותי", היא אומרת.

אולנטוך, שמידתה 46-48, מעידה על עצמה שהיא הולכת לשומרי משקל לא כדי להגיע למספר קילוגרמים כזה או אחר אלא כדי לשמר את מצבה הנוכחי: "אני לא אהיה טוויגי אבל חשוב לי להיות 'אסופה'. אני פעלתנית ומלאה באנרגיה ולא יכולה להגיע למצב שבו המשקל שלי יקשה עליי לזוז. כדי לשמור על בריאותי אני מקפידה לא להיות פדלאה ולא להכניס ג'אנק לגוף". העובדה שאולנטוך מרגישה נוח בגופה ובעורה מביאה אותה לקנות גם בזארה, H&M וקסטרו ללא החשש משיימינג מצדן של מוכרות, או חוסר נוחות ממדידה לצד נשים רזות, עניינים שעוצרים בדרך כלל נשים גדולות מלהיכנס לרשתות. למעשה, תחושת הנינוחות שלה גלויה עד כדי כך שהיא גורמת לנשים הרזות להתעניין בפריטים שהיא מודדת.

כל זה מוביל אותי לשאול את אולנטוך למה שמישהי כמוה, שמסרבת לאמץ את דימוי ה"שמנה" שהזולת מצמיד לה, תבחר לקחת חלק באירוע פלאס סייז שאומנם שואף לחגוג ולהעצים נשים גדולות, אבל אולי גם מותיר אותן לכודות במעין גטו מגזרי. "נשים גדולות רבות מרגישות בודדות במערכה כי בין חבריהן או במשפחתן הן ה'שמנות' היחידות", היא עונה. "באמצעות האירוע הזה אנחנו שואפות לייצר קהילה ולהעביר לבנות את המסר 'אתן משלנו, אתן בסדר'. אחרי שיאמינו ויבטחו בעצמן, אפשר יהיה להרחיב את היריעה ולהכניס את הקהילה למיינסטרים כדי להתקבל כמו שאנחנו לא רק במסגרת מצומצמת, אלא בחברה בכללותה. נשים גדולות יחדלו מלהיות 'האחר' ויהיו פשוט כמו כולם".

למרבה הזוועה, באקלים התרבותי הנוכחי האפשרות שקהילת הנשים הגדולות תחדור אל לב המיינסטרים נראית לא ריאלית. חברות הלבשה תחתונה כקלווין קליין או ויקטוריה'ס סיקרט הן אלה שקובעות את הרף האסתטי ומכריעות מי לשבט ומי לחסד. האחרונה אף הרחיקה לכת לא מכבר, כשיצאה בקמפיין בו הציגה שורת דוגמניות שדופות תחת הטייטל ההצהרתי "הגוף המושלם" ובכך מחקה, הלכה למעשה, את כל מי שאינה מתאימה לפרופיל הגרום הזה. נשים ברחבי העולם התרעמו, עצומות נוסחו וביקורת צודקת נשמעה. אבל אולי ההצעה של אולנטוך לסדר היום – שמתגלה כפרגמטית מאוד ולא ניו אייג'ית בכלל – יכולה להיות המחאה האפקטיבית מכולן: אל תחכו שיאשרו אתכן. פדו את גופכן מפיו של השיח הציבורי ומידי התאגידים ונכסו אותו לעצמכן. התאהבו בעצמכן. החליטו שאתן יפות, לא משנה באיזו מידה אתן. החליטו ותהיו. ואז, הו אז, בר רפאלי וקייט מוס ושלל מותגי הענק שמתפרנסים מהן ומפרנסים אותן – וכן, גם כל אלה שקראו לכן 'שמנות' – יאלצו פשוט לחפש אתכן בסיבוב.