כשעברנו לגור בניו יורק, אחד הדברים שהכי ריגשו אותי זה לחיות בתוך העיר שבה מצטלמים רוב סרטי הקולנוע בעולם. הדירה הראשונה שלנו כאן היתה די נוראית, אבל היה לה יתרון מדהים - היא השקיפה אל האמפייר סטייט בילדינג. בכל פעם שהבניין האיקוני הזה היה מופיע לי על המסך, בסרט או סדרה, הלב שלי היה מחסיר פעימה. כי לפעמים, לחיות בניו יורק, עם כל הפיח והטינופת והרעש והמינוס 27 מעלות בחורף, זה באמת מרגיש קצת כמו לחיות בסרט.
בנובמבר האחרון היתה לי כאן חוויה קסומה של ממש. זה קרה אחרי שעברנו לשכונה חדשה - הלואר איסט סייד, מהשכונות הוותיקות ביותר בעיר, שבה התגוררו בתחילת המאה ה-20 בעיקר פועלים, מרביתם מהגרים ורבים מהם יהודים. הייתי אז בחופשת לידה וחיכיתי לאחותי שתגיע לבקר אותי, אחרי כמעט שנה שלא נפגשנו. כשהיא הגיעה יצאנו יחד לטיול קצר וקפה בשכונה. כשהגענו לרחוב אורצ'רד גילינו שהזמן זז לאחור, היישר אל שנת 1900.
כמו בהזיה הפכה השכונה לשחזור מדויק ומרהיב של שנת 1900, באותם הרחובות ממש. ארבעה בלוקים שלמים הפכו בן לילה למחזה סוריאליסטי והתכסו לגמרי במראה התקופתי האותנטי: החנויות, השלטים, הדוכנים, סוסים ומרכבות, פנסי הרחוב, הכביש שהתכסה באדמה - אף פרט לא נשכח. הסתובבנו במשך שעה ופשוט לא האמנו למראית עינינו.
כשהצלחנו להסדיר שוב את הנשימה, חקרתי כמה ניצבים על הסט והם סיפרו שאלה הצילומים לסדרה החדשה של סטיבן סודרברג, The Knick, שמשודרת כאן בימים אלה (וגם בארץ, ב-YES).
אני חושבת שלא היה אף פרט שהתפספס בהפקה הזו, והסתכלנו אפילו על עטיפות הספרים. מבט כלפי מעלה גילה שגם הכביסה שנתלתה בחזית הבניינים מדויקת לתקופה, וההלבשה התחתונה היא בדיוק זו שנלבשה בארצות הברית של תחילת המאה ה-20.
עבורי, החלק המדהים ביותר בסיפור היה, כמובן, עיצוב התלבושות. היו על הסט מאות ניצבים. מאות! וכולם היו לבושים ללא רבב ברוח התקופה, מכף רגל ועד ראש, כולל האביזרים ואפילו הגרביים.
הכול נראה כל כך אמיתי ומציאותי, שלרגע אחד ממש ניסיתי לעצום עיניים ולדמיין את עצמי הולכת ברחובות הלא סלולים של העיר, מנסה לדמיין איך זה באמת היה לחיות שם, לפני 114 שנה. מוזר היה לגלות שבכל האזור לא נשאר זכר לרחובות העיר כמו שהם עכשיו, ובאיזו קלות ניתן היה לצלול במנהרת הזמן הזו.
אבל אז שלף אחד הניצבים את האייפון שלו, וצילם אותי בחזרה.
