שבועיים לפני יריית הפתיחה של חצי המרתון בסן פרנסיסקו, תויגתי באינסטגרם בתמונה של נערה בת 17 מאיטליה. בהקדשה האישית שמתחת לתמונה נכתב: "אני מאחלת בהצלחה לחברות שלי מתל אביב בחצי המרתון בסן פרנסיסקו. תודה על ההשראה שאתן! המשיכו ככה. ריצה היא מסע ולא יעד. שיהיה לכן מסע נפלא. ולך, נסטיה, בהצלחה במרוץ הראשון שלך. כל הכבוד לך! את השראה, בעיקר בגלל שאמרת שלעולם לא תרוצי".
צילום: roco_runs@
עד לפוסט המפתיע הזה לא הרשתי לעצמי להתרגש. בדרכי הפרקטית אמרתי לעצמי, נתרגש אחרי שנחצה את הגשר בשלום ובזהירות. אבל הנערה הצעירה מאיטליה הבהירה לי שהמסע האישי שלי נוגע באנשים, והם מצפים לו ומתרגשים בשבילי. אני, השראה? מי היה מאמין.
צילום: roco_runs@
15 אלף אנשים עוקבים אחריי באינסטגרם. שם, במודעות מלאה, אני משתפת מדי יום את כולם בשגרת חיי, מספרת את הסיפור שלי – העבודה, הילדים, הבגדים וכל קילומטר נוסף שצלחתי בריצה – אבל זה עדיין לא נתפס בעיניי שהסיפור שלי, המסע שלי, נוגע בנשים ואנשים בארץ ובעולם. אם פעם הייתם מספרים לי שאשמש מודל להשראה בענייני ריצה, הייתי חושבת שהשתגעתם, אבל הנה זה קורה.
צילום: roco_runs@
מה יש בריצה שמעורר אצל אנשים כזאת התמכרות, תשוקה ותחושת שותפות גורל בין חובביה? האם זו הפעילות הקבוצתית ההמונית שרוקמת קשרים וחברויות? האם זו העובדה שמדובר בפעילות גופנית שאפשר לבצע בכל מקום בעולם, ללא הגבלה למנוי בחדר הכושר, ולחוות דרכה עולמות ותרבויות שונים ולהתחבר לאנשים ששום דבר אחר לא היה מחבר ביניהם? או אולי להפך – דווקא הזמן הנדיר הזה לבד בריצה, עם רגעי השקט שנותנים מעוף למחשבות על רקע הנוף שמשתנה תדיר ברקע – אולי הם אלה שמייצרים את התרפיה שמובילה לאהבת אדם? יכול להיות שבלי לשים לב הצטרפתי ל"כת" הכלל לא סודית הזאת של הרצים מסביב לעולם, קהילה חמה ואוהבת שלא מפלה בין אנשים על בסיס דת, מין או גזע? אולי זו הפעילות שמותחת את קצה גבול היכולת שלך ואולי זה המסע האינסופי הזה, כמו שקראה לו קמילה האיטלקייה.
צילום: roco_runs@
שבועיים לפני שמסעותיהם של 25 אלף איש מרחבי העולם יתמזגו למסלול משותף אחד בסן פרנסיסקו, אני מתחילה להרגיש את הפרפרים בועטים בבטן ולהבין כיצד שינתה הרפתקת הריצה את חיי.
צילום: roco_runs@
