כולם משוכנעים שהם יודעים בדיוק מי זאת דורית בר אור. הדודו הזאת, שהיתה שחקנית ותסריטאית והפכה למעצבת אופנה מצליחה, שמוכרת בכל העולם ומלבישה את כל הסלבס, אבל מתנשאת על הישראליות, עם שמלות חלומיות במחירים לא אמיתיים ומותג שקורא לעצמו פה-פור-טואה - שם שרק אם את דוברת צרפתית, תביני שהוא אומר לך בהתנצחות: זה לא בשבילך.
>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד
כולם מכירים את הדימוי שלה, כמי שחיה את חיי האינסטגרם הזוהרים שלה, יוצאת אך ורק למקומות הכי נכונים בבגדים הכי נכונים ועם האנשים הכי נכונים, תופרת עסקים חובקי עולם, מתניידת על קו תל אביב-פריז-מילאנו-תל אביב ומייצרת כותרות בקצב ששום יחצ"ן לא היה מסוגל לייצר למענה, אם זה על רקע החברות הצמודה עם בר רפאלי, אם בגלל הקולקציה שלה, שהפילה את לסתותיהן של עורכות האופנה, או סתם עוד קשקוש מצחיק-מרגיז שהרשתה לעצמה לשחרר, בהיותה הפה הגדול שהיא.
אי אפשר להישאר אדישים לדודו. או שנורא אוהבים אותה, או שממש שונאים אותה. אבל לדודו זה ממש לא מזיז, כי בזמן שאתם עסוקים בלהרהר באיזה צד אתם, היא כבר המשיכה לתחנה הבאה בחייה.
רציתי לשאול אותה אם הימים הנוראים בין ראש השנה ליום כיפור לא עושים לה חשק להביע חרטה לפחות על חלק מהציטוטים שאפיינו את ראשית דרכה בעולם האופנה, ברוח: אם את לא יפה, רזה ומאוד עשירה - את לא יכולה ללבוש את הבגדים שלה.
באתי במטרה להציע לה סולם חזרה אל לבה של הלקוחה הישראלית, אבל גיליתי שדודו שוב שינתה את כללי המשחק. במהלך לא צפוי, שאופייני לניהול הקריירה שלה, היא עומדת בפני השקה של העסקה הגדולה, המפתיעה והתקדימית של השנה באופנה: מי שעד כה תמחרה עצמה לנשות אוליגרכים בלבד, תשיק לקראת חג הפסח קולקציית 'קפסולה' תחת שמה ברשת חנויות גולף, שכוללת כמעט הכל: סדינים, מגבות, כלי אמבטיה, בגדי ים, בגדי חוף, בגדי ילדים, לנז'רי, אקססוריז, נעליים, תיקים וכמובן בגדים.
גולף? איך זה מסתדר עם הסנוביות שלך?
"אם את בונה מותג כמו 'פה פור טואה' ולא פורטת את הז'יטונים בהזדמנויות שנקרות על הדרך - אז באיזשהו שלב את סתם מטומטמת. אי אפשר להיות מחתרתית ומגניבה ולהיתקע שם. את חייבת להתפתח. בסופו של דבר, אני עושה בגדים לכל מידה, למידות גדולות וגם לאנורקטיות".
האם זו הבעת חרטה על כך ש'פה פור טואה' ירק בפרצופה של הלקוחה הישראלית?
"כשבדקתי איך נכון לעשות קפסולה לרשת גדולה, גיליתי שהקהל בארץ מעדיף פריטים שלי שהוא מכיר, ולא יכול היה להשיג עד עכשיו. כלומר, אין לו עניין בפריטים חדשים, אלא ש'פה פור טואה' יהפוך להיות 'פור טואה', כלומר כן בשבילך. כך לקחתי את כל הדגמים שכבר עשיתי, ויצרתי מהם גרסה לקהל הרחב. את כל הבגדים שעד עכשיו צריך היה לשבור תוכנית חיסכון בשבילם, הצלחנו לייצר בגולף עם הספקים האיכותיים שלי, בגימור של דודו, כך שיהיה קשה מאוד להבדיל בין המקור היקר לגרסה העממית".
אז עכשיו דורית בר אור רוצה להיות המעצבת של כ-ו-ל-ן?
"אין דבר מפרגן יותר מאהבת הקהל. אני הלוא שחקנית, זונה של הבמה, והאבסורד הוא שאין לי בכלל קהל בארץ - העסק שלי כאן מתבסס על 20 לקוחות, שקונות ואוהבות אותי. 'פה פור טואה' היה האימג' של תחילת הדרך. הצלחתי ליצור מותג נחשב, אבל רק נשים מעטות יכולות ללבוש אותו. מאז התבגרתי, והבנתי שהדימוי הזה כבר לא מתאים לי. מוטי רייף, החבר הכי טוב שלי, היה הראשון שאמר שאני לא יכולה להמשיך עם השם הנורא הזה. מבחינתי, זו היתה דחקה אופנתית, אבל הוא חשב שזה ממש לא מצחיק. הוא לא הסתפק בדיבורים: בשבוע האופנה האחרון אסר עליי לעלות למסלול תחת שם המותג הזה. בזכותו התחיל התהליך, שמגיע כעת לשיא עם העסקה בגולף. להיות מטורפת זה כבר לא מגניב בעיניי. היום מגניב זה מה שאני עושה עכשיו, עסקים".
"בר וציפי האמינו בי"
העסקים של בר אור מעולם לא נותרו תחומים בגבולות ישראל, ואת העובדה הזו העסקה עם גולף לא תשנה. אנו נפגשות על רקע ההכנות למסיבת ההשקה של המותג הבינלאומי שלה, 'דודו בר אור', במועדון סילנסיו הנודע בפריז, שנועדה לשרטט את שאיפותיה העסקיות הגלובליות בקול תרועה רמה: להיות הישראלית שתכבוש בסערה את נשות אירופה. "אני בלחץ נוראי מהמסיבה", היא הודתה. "פוחדת שיהיה לי 'הקיץ של אביה', שלא יבואו אנשים. בשביל התמיכה מהבית אני מביאה איתי את הפמליה שלי: מוטי (רייף, ע"פ), סיימון (אלמלם, סטייליסט והיועץ המקצועי שלה), מיקי בוגנים, עידו איז'ק, בקיצור, כל השכונה. היום הודיעו לי שגם בר רפאלי תהיה איתי שם, ואני הכי מאושרת מזה".
"בר היא האדם הראשון שפרגן לי בצורה אבסולוטית מהרגע הראשון ומרצונה החופשי, וזה לא מובן מאליו. כשהיא באה אליי בפעם הראשונה לסטודיו, לפני ארבע שנים בערך, היא קנתה, בלי לבקש שום הנחה, בטח שלא מתנה. ואז היתה עליה כתבת וידאו ב'ווג' איטליה, וכששאלו אותה על אופנה היא אמרה שיש מעצבת אחת שבעיניה הולכת להיות הכי טובה בעולם, וקוראים לה דודו בר אור. את קולטת? יושבת בר רפאלי, בראיון של כמה דקות על החיים שלה, ומדברת כמעט דקה עליי. אז עוד לא הייתי חברה שלה, לא נתתי לה שום דבר והיא לא היתה חייבת לי שום דבר. היא פשוט באה, האמינה בי, קנתה והפיצה את הבשורה. זו בעיניי גדולה של בן אדם".
גם נסעתן יחד לברלין.
"כן. עשינו השקה בסוהו-האוס בברלין והיא באה להיות איתי. ועכשיו היא גם באה להיות לידי גם בפריז. מה אני יכולה לבקש יותר מזה? הסלב הכי היסטרית בעולם נמצאת לצדי. זו מתנה משמיים, ועם כל הציניות שלי, אני יכולה להגיד לך שזה לא אמיתי כמה שהבחורה הזאת יכולה לעזור למותג להתרומם, וכמה זה מדהים בעיניי שהיא נרתמה ובאה להיות לצדי, ועוד היתה סופר נחמדה לכל בלוגר חשוב או לא חשוב בגרמניה. זה היה ערב השקה ועשיתי הרצאה על המותג ומסיבת עיתונאים. היא ישבה כמו אמא בבת מצווה של הבת שלה וצילמה אותי ודיברה בנאום עם דמעות בעיניים".
שילמת לה על הנסיעה?
"מה פתאום. לא רק שהיא לא לקחה כסף, היא ישנה איתי בחדר! הלוואי עליי שתהיה לי את האפשרות להיות במקום שלה ולהחזיר לה על זה, וללמוד ממנה לפרגן לאמן ישראלי ברמה שהיא מפרגנת לי. גם היא וגם ציפי (לוין, אמא של בר, ע"פ) הן נשים שהאמינו בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי. אני מאוד מחוברת לציפי. אני חושבת שהיא אישה מבריקה, והיא העניקה לי אהבה, חברות ותמיכה אבסולוטית שבחיים לא קיבלתי ממישהו שהוא לא חבר מאוד ותיק וקרוב שלי, והכול ללא שום תמורה. בזכות ציפי, ורק בזכותה, נרקם המהלך העסקי עם גולף. היא זאת שנתנה לי את המתנה הגדולה הזאת".
איך בדיוק?
"ציפי ידעה שאני הולכת לחתום על קפסולה עם אחד המותגים הגדולים בארץ. היא הסתכלה עליי ואמרה 'דודו, אני רוצה יותר גדול'. אמרתי לה, 'אבל ציפי, אין יותר גדול', והיא התעקשה. היא לקחה אותי ביד וחיברה אותי למנכ"ל של גולף, אלי מיזרוח, ונתנה לי להגשים את היצירתיות שלי בצורה הכי גדולה שיכולתי לבקש. כך שבמקום לעשות קולקציית קפסולה של בגדים בלבד לרשת אופנה שהיה הכי צפוי שאתחבר אליה, אני הולכת לעצב הכול, מכלים לבית ועד תחתונים, לרשת אחרת, ענקית, שנמצאת עכשיו בגדילה מטורפת, ונתנו לי שם יד חופשית לעשות את כל מה שאני אוהבת. אז אם עד עכשיו לא היתה לי אפילו חנות בארץ, בקרוב אהיה בכל בית בישראל".
"השטן לא ישן בלילה"
עם מכירות בעולם ופרויקט ישראלי גדול על הפרק, בר אור מתחילה לעשות קולות של אימפריית אופנה בהתהוות. אך בניגוד לבתי אופנה גדולים, שבהם המעצב רק מעצב, ואנשי העסקים מנהלים את הייצור, השיווק, המכירות, הפרסום, וכל השאר, דודו היא וואן וומן שואו. היא עושה הכל, מעורבת בהכל. "יש לי סוכנים מסביב לעולם, מניו יורק ולוס אנג'לס ועד בלגיה וגרמניה, שאיתם אני חתומה על אקסקלוסיביות אזורית, והם מוכרים לחנויות ולקניינים את הפריטים שלי", היא מסבירה. "לכל סוכן יש טריטוריה של כמה מדינות ושואו רום משלו, ובמקביל יש גם יחצ"נים אזוריים, ומפעלים שונים לפריטים שונים".
"אני. וגם העובדות שלי כמובן, אבל אני על הכול. זו טרפת. מ-8 בבוקר אני כבר בסמסים. אצלי בסטודיו יודעים שהשטן לא לובש פראדה, השטן לא ישן בלילה. כי כשאת מתנהלת מול ניו יורק, את צריכה לענות למיילים גם בשתיים בלילה. אני שולטת במה שקורה בחנויות שבהן אני נמכרת. חשוב לי מי יופיע לידי בחנות ומה המחירים וכמה פריטים הם מזמינים ממני. אני חייבת להיות בקונטרול על הכול בכל רגע נתון. זאת העבודה".
איפה למדת לעשות את כל זה?
"זה כל מה שאני עושה כל היום. אני אלופת עמילות המכס בעולם. את יודעת עם כמה מפעלים אני עובדת? את יודעת מה זה להתנהל מול מפעל? את יודעת איזו אופרציה לוגיסטית זו לשנע את הפריטים לכל העולם? בזה אני מתעסקת ואם אני אתמוטט זה יהיה בגלל זה. כבר ארבע שנים אני אומרת לעצמי מתי, מתי אני כבר אשב בסטודיו לגזור עלים?".
מתי את מספיקה לעצב?
"בנס יוצאת בסוף קולקציה, לא יודעת איך. זה אפילו לא במקביל – ביי דה וויי יוצאים בסוף בגדים. אין שום קשר בין המקצוע, מעצב, לבין קולקציה. איך זה קורה בסוף זו תעלומה, פיקציה, כאילו אלוהים דופק לי בדלת ושם לי את הבגדים בידיים".
מי עובד איתך?
"סיימון הוא היועץ שלי. הוא אחד האנשים שהכי עוזרים לי, כי אני הולכת לאיבוד. בסרט הזה אני גם הבמאית, גם התסריטאית, גם השחקנית, גם נערת המים, גם המפיקה, ובסופו של דבר צריך להוציא קולקציה. בגלל שיש את כל הבלגן הזה עליי, אני חייבת יד מכוונת. סיימון נמצא איתי מהשלבים הראשונים של השראות, של חתיכת בד וחתיכת תמונה".
התדמית שלך די פרועה. את ככה גם בסטודיו?
"לא לא. יש לי שיגעון, אבל אני לא מטורפת שצועקת בעבודה, עם קפריזות וכאלה. אני יכולה להתעצבן ולמרוט שערות כשדברים לא קורים, ושבמקום לשבת ולעצב אני צריכה לעבוד בפרודקשן, במיילים לספקים, בבנקים, בלטוס לחו"ל למפעלים. מזה אני יכולה להשתגע. אבל נראה לך שבנאדם מטורף, עם משפחה ושתי בנות, יכול לעשות את מה שאני עושה?"
העסק הוא כמו עוד ילד?
"לצערי, הוא מקבל הרבה יותר תשומת לב מהבנות. אני אומרת את זה ובא לי לבכות. יש מטפלת, אבל זיו (שני, בעלה ואיש עסקים בחיי הלילה של תל אביב, ע"פ) תמיד אומר לי: 'אם הייתי יודע שזה מה שיהיה, לא הייתי מתחתן איתך'. אני בנאדם שרוצה בגדול, שחולם בגדול. הייתי יומרנית מההתחלה ואני עומדת מאחורי זה, אבל זה באמת גובה מחיר כבד מאוד.
"מחר באינסטגרם זה ייראה נורא זוהר והחיים מדהימים ומועדון סילנסיו, וכולם יתפוצצו שאני חיה את החיים, אבל במציאות זה לגמרי אחרת. ולא שאני מתלוננת. אני חיה את החלום שלי הכי בגדול שיש. לא משנה מה יהיה, לי יהיה בוק ודברים להראות לנכדים, ואני אספר לנכדות שלי איך לסבתא חגגו מסיבה בסילנסיו בפריז בשבוע האופנה. באינסטה זה נראה מקסים, אבל ביומיום זה סחבות. אני יושבת בסטודיו ומסביב מיילים ובלגן".
מלבד המשפחה, מי ברשימת התודות שלך?
"החברים שלי והעובדות שלי בסטודיו. החברים שלי מאוד קרובים אלי. זה אולי נשמע כמו איזו פמליה נורא מתנשאת, אבל בעצם מדובר בחברים קרובים מהרבה שנים, עוד מהתקופה שהייתי שחקנית. איז'ק, מוטי, סיימון, מיקי, שי כרם (המנהל של דנה אינטרנשיונל, ע"פ), יעל רייך, אסף זיו (סטייליסט וארט דירקטור המתגורר בניו יורק, ע"פ)".
"גם הבנות בסטודיו יודעות שמוטי, אסף, וסיימון - כל אחד מהם הוא אלוהים. אסף לימד אותי כל מה שאני יודעת היום, ומלווה אותי עד היום. דרכו הבנתי שלהיות מעצבת זה לא מקצוע. המקצוע הוא משהו אחר: לצאת לתערוכות, לטפל בשואו-רומים, טפסי הזמנה, פרודקשן. סיימון הוא השפיות שלי היום, ומוטי נמצא איתי תמיד, למרות שבשבועות האופנה שהוא מפיק, אני תמיד מרגישה מקופחת יחסית למעצבים האחרים, בגלל שאנחנו חברים".
הסתכסכת בעבר עם לא מעט אנשים, לא?
"אין לי גוויות. כלום. אין אדם שעשיתי לו משהו רע, ואם יש מישהו שטוען כך, זה בגלל שאנשים שוכחים נורא בקלות מה שעשיתי בשבילם, או לאן העליתי אותם. המצפון שלי נקי לחלוטין. כל חיי סבלתי מהתדמית הזאת, המתריסה, הלא אמינה, החזקה והרומסת. זו אומנם הדמות שמכניסה לי כסף, אבל היא גם מושכת סביבי הרבה אש, ואני בחיים שלי לא פגעתי או רמסתי מישהו. בחיים לא תשמעי אותי מדברת רע על מישהו. יש לי תדמית של פה גדול, אבל לא פתחתי אותו על אף אחד, וגם את רוב הדברים הגדולים שקורים לי בקריירה אני לא מספרת".
הקריירה שלך ושל אלון ליבנה די מקבילות. נחמד לשמוע אתכם מפרגנים זו לזה.
"ברור. אנחנו כל היום כותבים סמסים זה לזה: שאפו, כיסחת, אלוף, אלופה. אנחנו אולי מסמנים את היציאה החוצה, אבל אנחנו שונים. הלקוחה שתקנה אלון ליבנה, לא תקנה אותי, ואין שום קשר בין מה שאני מייצגת לבין מה שאלון מייצג. אני נהנית לראות שהוא מצליח. אני מאמינה שמדובר בבנאדם סופר מוכשר ואני מורידה בפניו את הכובע על זה שהוא שם ועובר את מה שהוא עובר. מדי פעם אנחנו מדברים ושנינו יודעים מה המקום הזה גובה. לכן חורה לי שאחרים לא מפרגנים לזה, כי בסך הכול אנחנו באמת פותחים דלת לאחרים".
אולי כי רוב המעצבים פה בקושי שורדים, וקשה להם להיות עדים להצלחה שאת משדרת? אולי חושבים שאת מצליחה כי יש לך הרבה כסף לפזר?
"בעלי לא השקיע בי שקל אחד. העסק הזה קם ונופל על בנאדם אחד – אני. אני לא יודעת מה קורה בעסקים אחרים, אני יודעת שאני מתגלגלת. להגיד לך שאני לוקחת מיליונים הביתה? לא אגיד כי אני לא. כל שקל שאני רואה נכנס בחזרה לעסק ומתגלגל. זו השקעה. מה יקרה מחר? אין לי מושג. אני הביזנס, אני שמה את הכסף. כשאני אומרת לזיו שאני לא יכולה לקחת את מונה מהגן כי אני עובדת, הוא אומר לי, 'כשתביאי את הכסף אז תגידי שאת לא יכולה לקחת את מונה'. זיו רואה בי ובעסק שלי הובי, כי לי אין משכורת, כל שקל אני מכניסה לעסק".
איך מתמודדים עם חוסר הפרגון הזה?
"יהודית, המטפלת שלי, לימדה אותי למחוא כפיים לעצמי כל יום, כך שלא אצטרך את הפידבק מהקהל כל הזמן. אני כבר לא ניזונה מאהבת הקהל, פרגון או לא פרגון. אם מחר תגידי לי 'את מכוערת ולא מוכשרת', זה לא ימוטט אותי. פעם זה יכול היה למוטט אותי, היום אני מאמינה ביצירה שלי ומוחאת כפיים לעצמי".
מתגעגעת למשחק?
"לא. הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו במשחק זה לתיאטרון. סליחה זיו".
מה סליחה זיו?
"זה הווטו היחיד שהוא הטיל עליי בחיים. התיאטרון. כי תיאטרון מבחינתו זה לחיות בלי אישה בבית. זה מצחיק כי הנקודה הכי רגישה שלי, איפה שאני הכי מרגישה אמן והכי מרגישה חיה, זה התיאטרון".
מתחרטת?
"לא מתחרטת על כלום. אל כל דבר שעשיתי בחיים אני יכולה לחזור. בטח שאל ציפי פינס. מתישהו אני אחזור לשם. אולי לאיזו הצגת פרינג' שתהיה רק בתל אביב. אין לי חרטות כי עשיתי את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות. לא התדרדרתי לטלנובלות או לזנות. עיצוב אופנה תמיד היה שם, אבל גם יכול להיות שברגע אחד הכול יגמר ואני אהיה סופרת, זה גם יכול להיות. ובכל זאת, אני אשת עסקים טובה. אני גם שותפה בסטארט-אפים".
סטארט-אפים?
"כן. למשל ספליט. זו אפליקציה שהמציאו ישראלים, שתכליתה להתעלם מאנשים, 'טו איגנור פיפל'. זה ההפך מפייסבוק. אם, למשל, אני מגיעה עכשיו לבר, אז 500 מטר לפני שאני מגיעה זה מאותת לי מי מהאנשים שאני לא רוצה לראות נמצא שם. זה ה'פה פור טואה' של האפליקציות. הצלחתי לארגן לזה משקיעים רציניים בעולם ואני שותפה בזה".
אז את ממש אוהבת עסקים.
"אני די מתכחשת לצד העסקי שלי, כי אם אני אהיה רק אשת עסקים אז נפש האמן שלי לא תשבע. להיות אמן זה מקצוע שבוחר אותך. החיים שלי היו הרבה יותר קלים והרבה יותר עשירים אם לא הייתי אמן. היה לי את המזל ברגע האחרון להציל את חיי. הייתי יכולה להיות הקלישאה המטורפת של מונה זילברשטיין, שעל שמה קראתי לבתי מונה. כל החיים שלי הזדהיתי עם הדמות הזאת וקראתי לבתי מונה בלה. בלה על שם סבתא שלי, שהיתה בבית משוגעים. וזה לזכור כל יום את מה שאמור היה להיות הייעוד שלי – מונה זילברשטיין שהתאבדה, והסבתא המשוגעת בבית החולים – וכל יום להילחם לא להיות שם. לא להיות הדיכאונית הזאת. לא להיות מי שהיה לה את הפוטנציאל לעשות הכול בחיים ולגמור ג'אנקי עלובה, איזה מיתוס פתטי ממציצים, בתפקיד אורח. השם הזה כל יום מזכיר לי את זה, וזה מה שמניע אותי".
תגובת רשת גולף:
"כחלק משיתוף הפעולה הנרקם בין האופנאית הבינלאומית דורית בר אור לבין קבוצת גולף בראשותו של המנכ"ל, אלי מיזרוח, תושק קולקציית קפסולה שתכלול הלבשה ואקססוריז".
